"הנשיא אובמה מאמין שאלה המשתמשים בנשק הכי אכזרי שקיים בעולם נגד האנשים הכי פגיעים בעולם - יש למצות איתם את הדין", קבע שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. "אובמה ביקש ממשרד ההגנה להכין אפשרויות לכל התרחישים", הוסיף שר ההגנה צ'ק הייגל, והספירה לאחור החלה. כהרגלה לפני מהלך צבאי, ארה"ב מנסה להרכיב קואליציה של מדינות כדי להעניש את בשאר אסד. מטרתה היא להראות שהאירועים בסוריה אינם רק העסק של האמריקאים, אלא עניין שמטריד את העולם כולו, וכי ישנה חזית עולמית רחבה שנחרדה עמוקות מפשעי המלחמה שנעשו שם.

סביר להניח שחלק מהמדינות בקואליציה החדשה הן מדינות שהשתתפו בעבר בכוחות התקיפה בשני המבצעים נגד סדאם חוסיין בעיראק. במלחמת המפרץ הראשונה גייס הנשיא ג'ורג' בוש האב 31 מדינות וכמעט מיליון חיילים, כולל מצבא סוריה. אמנם רוב הכוחות היו אמריקאים ובריטים, אבל התחושה הייתה שהעולם כולו התגייס נגד הרודן העיראקי. במלחמת המפרץ השנייה, שבה הופל משטרו של סדאם והוא נלכד והוצא להורג, השתתפו 30 מדינות בקואליציה שהובילה ארה"ב, כולל איי טונגה ומולדובה ששיגרו כל אחת מהן כמה עשרות חיילים אבל נתנו את שמן – וזה היה מספיק.

רצונם של בוש האב ובוש הבן היה להראות שקיימת חזית אחידה ומוכנות כלל עולמית להילחם למען מטרה חשובה - נגד עריצות שלטונית ובעד שלום העולם. כך זה לפחות נראה אז. רק ישראל, שהותקפה במאות טילי סקאד מעיראק, נדרשה להישאר בחוץ. שני הנשיאים האמריקאים חששו ששיתופו של צה"ל במערכות יפורר את הקואליציה הרחבה שגיבשו. "אנחנו נעשה את העבודה, תסמכו עלינו", הבטיח במבצע הראשון (ששמו היה "סופה במדבר") הגנרל נורמן שווארצקופף. יצחק שמיר, ראש הממשלה אז, נאלץ לנשוך את שפתיו, להבליג על הירי, ולהיענות לתכתיבו של הנשיא. תרחיש זה חזר על עצמו גם במבצע השני ("חופש לעיראק").

למתקפה המתוכננת על סוריה לא נדרש ממשל אובמה להרכיב קואליציה רחבה למערכה צבאית גדולה. מדבריו של השר קרי עולה כי מדובר בסדרה של צעדי ענישה נקודתיים ומוגבלים. שר ההגנה הייגל הבהיר כי "אנחנו ערוכים לבצע כל אפשרות". הדברים שאמרו השניים נועדו להעביר את המסר, לא רק לאסד ולמשטרו, ולא רק לאזרחי סוריה, אלא לכל העולם החופשי והשפוי, כי במאה ה-21 יש עדיין חמלה ומוסר המניעים גייסות להגן על חייהם של אזרחים נטבחים.