הדברים חוזרים על עצמם במחזוריות מעיקה: שוב איומים במלחמה כימית, התנפלות של אזרחים מודאגים על תחנות לחלוקת ערכות מגן, והמלצה של פיקוד העורף להצטייד ביריעות ניילון, בנייר דבק ובמטלית לחה. שוב לומדים איך להרכיב את המסכה אם תישמע אזעקה: פותחים את הקופסה, משחררים את הפקק הסוגר את פיית הנשימה, מחברים את המסנן, מתאימים היטב על הפנים ומהדקים את רצועות הגומי השחורות. רק אחר כך מרכיבים את המסכות גם לילדים. מי שלא ראה ילדים עם מסכת גז על פניהם, חרדים וממררים בבכי, מי שלא הרגיש את האימה ואת חוסר האונים באותו רגע, לא יבין זאת לעולם.

מלחמת המפרץ בינואר 1991 היתה הפעם הראשונה שאיום בנשק כימי ריחף מעל ישראל. בשלושת ימי המלחמה הראשונים פורסמה הערכה מוטעית, כאילו צבאו של סדאם חוסיין הושמד במכת האש הראשונה של כוחות הקואליציה בראשות ארצות הברית. התחושה בציבור היתה שאיומיו של חוסיין לגרור את ישראל "לאם כל המלחמות" היו דיבורי סרק.

ואז, ב-2:00 לפנות בוקר בלילה שבין חמישי לשישי, נשמעה האזעקה. כעיתונאי מתחיל בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית, הוטל עלי באותו לילה להיות תורן שבמקרה חירום מזעיק את האנשים שצריכים להתחיל לשדר. נמנמתי באחד החדרים, כשלפתע נשמעה סירנה עולה ויורדת. התעוררתי בבהלה גדולה. מאז האזעקה המפתיעה במלחמת יום כיפור לא שמעתי צופרים קורעים את השקט. מה עושים? איך מתגוננים? איך מרכיבים את המסכה? איפה החדר האטום? מה עושים עם יריעות הניילון?

הדבר הראשון שעשיתי הוא להתקשר הביתה ולשאול מה שלום הילדים. למרבה הצער, עם ישראל כולו עשה את אותו דבר בדיוק, כך שרשת הטלפונים קרסה. האם הם בחיים? האם הם מבוהלים? הסתכלתי החוצה מהחלון אל הרחוב, וראיתי כמה אנשים רצים. זה היה סימן מעודד. אם הם אינם נופלים, סימן שאין ענן כימי באוויר ואין סכנת השמדה המונית - לפחות לא ברדיוס הקרוב אלינו.