ואם ייכשלו השיחות בוושינגטון?
דווקא ערב פתיחת השיחות בין הישראלים לפלסטינים, חשים מנהיגי המאבק הפלסטיני העממי כי דרכם, שנותרה תמיד בשולי החדשות, נכשלה. למרות שאינם מעוניינים לחזור לאלימות, ח"כ אחמד טיבי משוכנע שזה בדיוק מה שעלול לקרות.
בשבוע שבו הסכימו הישראלים והפלסטינים לחזור, אחרי שלוש שנים, לשולחן הדיונים, נפגשתי בבילעין עם נציגי "הוועדות העממיות", העומדים מאחורי מה שהם מכנים "המאבק העממי הפלסטיני נגד גדר ההפרדה והכיבוש הישראלי". הם שבו והדגישו כל הזמן את האופן שבו הם רואים ומנהלים את המאבק העממי, בדרך לא אלימה.
המילה שנזרקה כל העת לחלל האוויר הייתה "סילמי" (בערבית), שאין לה מקבילה בעברית או באנגלית, אך משמעותה "בדרכי נועם", ההיפך ממלחמה. אבל ההפגנות והמחאות נגד גדר ההפרדה, שהחלו בסוף 2003 בכפר מסחה בשומרון ועברו משם לכפר בודרוס ומשם לבילעין ונעלין ולאורך כל הכפרים והעיירות סביבן הוקמה גדר הפרדה, לא התנהלו תמיד בדרכי נועם.
מפגיני הגדר יזמו במשך עשר שנים תהלוכות והפגנות, נשאו שלטים וקראו קריאות נגד הכיבוש ונגד גדר ההפרדה; צעירים יידו אבנים לעבר שוטרי מג"ב וחיילי צה"ל, ומשם הפגנות עם פצועים ועצורים הפכו עניין שבשגרה. נועם כבר לא היה שם.
אל המפגינים הפלסטינים הצטרפו במהלך השנים עשרות ומאות ישראלים מתנועות שמאל שונות כדי להביע הזדהות עימם. הישראלים המפגינים הצליחו להביא את הפגנות הגדר לדעת הקהל הישראלית והבינ"ל.
