כבר כמה שנים שישראל נמצאת בעין הסערה. אין זה אומר שישראל במרכז העניינים. אדרבא. עין הסערה הוא מקום של שקט. שקט מאיים, אבל שקט בכל זאת. זוהי ישראל בשנים האחרונות. מזה זמן שישראלים מביטים ימינה ושמאלה, צפונה ודרומה, מזרחה ומערבה וכל שהם רואים סביבם הוא סערה של כאוס, טבח, אי יציבות, קריסה פוליטית וכלכלית, אלימות שבטית, אונס קבוצתי, פנטיות דתית ומלחמות אזרחים. וכמו בנס, ישראל בתוך כל זה יציבה, רגועה, דמוקרטית ומשגשגת.

הסדר שעיצב את המזרח התיכון במאה השנים שמאז תום מלחמת העולם הראשונה נפרם באלימות. הכוחות האפלים של שנאה בין עדות, שבטים, דתות ומעמדות שהודחקו תחת שלטונם של סולטנים, מלכים ודיקטטורים, מתפרצים לפני השטח. אם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו, יעברו עשורים, אם לא מאות, לפני שכוחות אלה ימצו את עצמם. ואם המהפכה הצרפתית היא קנה מידה, הערכים הנעלים שעמדו בבסיס המהפכה במצרים בימיה הראשונים יהיו למציאות של ממש בעוד מאה או מאתיים שנה – לא לפני כן.

יש תקווה גדולה ברצון המובע על ידי עמים ואנשים בכל המזרח התיכון לחופש ודמוקרטיה, אבל גם בתנאים הטובים ביותר, המעבר לדמוקרטיה ליברלית יציבה לוקח עשורים רבים, ובעולם הערבי אין דבר שאפילו מתקרב לתנאים הטובים ביותר. השילוב בין גירעון דמוקרטי, כלכלות קורסות, שחיתות, בערות ועוני הוא הגרוע ביותר שיש.

בהנתן ארועים היסטוריים ואלימים במימדים אלה, המרשם עבור ישראל הוא להשאר בחוץ, או אם לדייק – להיות בונקר ניטראלי. ניטראלי, במובן שישראל צריכה להמנע מכל התערבות ואף מכל אמירה והבעת עמדה ביחס לאירועים המתרחשים בעולם הערבי. בונקר, במובן שמדיניות החוץ והבטחון של ישראל צריכה להיות מוכוונת לדבר אחד עיקרי: למנוע מהסופה המשתוללת בעולם הערבי מלפלוש לגבולותיה.