הפוליטיקה והדיפלומטיה הבינלאומיות יכולות לעתים להיראות מתעתעות ואפילו פרדוקסליות. כך קרה, למשל, במערכת היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי בשבוע שעבר. ראש הממשלה בנימין נתניהו מצא את עצמו בסיטואציה מוזרה, אולי אפילו מביכה: בתחילת השבוע [16 ביולי] תקף את האיחוד על ההחלטה להטיל סנקציות על ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון ועל היישובים הישראליים בגולן. כעבור כמה ימים [22 ביולי] בירך את האיחוד על ההחלטה לכלול את הזרוע הצבאית של חיזבאללה ברשימת ארגוני הטרור.

אחרי ההחלטה על ההתנחלויות אמר נתניהו: "הייתי מצפה ממי שהשלום והיציבות באזור באמת עומדים לנגד עיניו, שיתפנה לדון בנושא הזה אחרי שיפתור בעיות קצת יותר דחופות באזור כמו מלחמת האזרחים בסוריה או המרוץ של איראן להשיג נשק גרעיני."  חמישה ימים לאחר מכן הוא נשמע אחרת: "בשנים האחרונות השקיעה מדינת ישראל מאמצים רבים כדי להסביר לכל מדינות האיחוד שחיזבאללה הוא גוף הטרור של המשטר האיראני - ארגון טרור שמבצע פיגועים בכל רחבי העולם... אני מקווה שההחלטה תביא לצעדים ממשיים נגד הארגון."

בעניין החרם האירופי יצא נתניהו בנזק מועט יחסית, לאחר שכמעט במקביל להודעת האיחוד התקבלה החלטה ישראלית-פלסטינית לשוב לשולחן המשא ומתן. ייתכן גם שהחלטת האיחוד הייתה תמריץ נוסף ששכנע את נתניהו להיעתר למאמציו הכבירים של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לסיים את שלוש שנות הקיפאון בין הצדדים. ישראל הרשמית יכולה עתה לטעון ובצדק, שבתשעת החודשים שהוקצבו לצדדים להגיע להסכם שיקבע את גורל ההתנחלויות אין טעם להטיל עליהן עיצומים כלכליים.

בינתיים, קיימת סתירה פנימית בגישה הישראלית לצעדי האיחוד: האם ניתן למתוח ביקורת על החלטה המטילה חרם כלכלי על ההתנחלויות, ובה בעת לתמוך בסנקציות שאותו גוף הטיל על חיזבאללה? האם אפשר לתקוף את מנהיגי אירופה ולהחמיא להם בעת ובעונה אחת? האם ניתן לטעון שהאיחוד האירופי מתעלם ממשברים ואסונות גדולים ובוערים יותר בסוריה ובאיראן, ואחרי חמישה ימים לברך אותו על פעולתו נגד ארגונו של חסן נסראללה הפועל בלבנון ומסייע לאסד בסוריה? כך, בתוך פחות משבוע אחד, ניטל העוקץ מהטענה העיקרית של ישראל נגד האיחוד האירופי.