חידוש המשא ומתן: הבחירה בין שלום לחיים
פרשנים מדברים על אופטימיות זהירה בעקבות חידוש המשא ומתן, אך הנתונים מראים שהקפאון המדיני של השנים האחרונות הביא לירידה דרסטית ב"קרבנות השלום" הישראליים והפלסטיניים.
אני כותבת את הדברים הבאים כאזרחית, לא כמי שמנתחת את הפוליטיקה הישראלית והאזורית ולא כפוליטיקאית עם תפישת עולם. אני כותבת את הדברים הבאים כאזרחית ישראלית היושבת בבתי קפה עם חברים, קונה פיצה לילדיה ונתקעת בפקקים מאחורי אוטובוסים: חידוש השיחות בין ישראל לפלסטינים ממלא אותי חרדה.
פרשנים של תהליך השלום, מרוצים מהרלבנטיות המחודשת שלהם, מדברים על האופטימיות הזהירה, הסקפטיות הכללית ובעיקר האדישות של ישראלים ופלסטינים המאמינים שדבר לא ייצא מהשיחות המתחדשות. אך חלקי אינו עם המקווים, הסקפטים או האדישים. מה שאני חשה הוא חרדה.
מזה עשרים שנה ששיחות השלום מלוות בהתקפות טרור ובמוות. ככל שהשיחות בשנים אלה היו רציניות יותר, עלה מספר הנרצחים. ככל שהמו"מ התקרב לנושאי הליבה שקרעו וקורעים את הישראלים והפלסטינים זה עשורים רבים, המטורפים משני הצדדים יצאו ממחילותיהם במטרה להרוג, לפגוע ולהעלות באש כל סיכוי לשלום.
החיבור בין מו"מ לשלום לטרור הפך חזק כל כך שבשנות ה- 90 אף קראו לנרצחים ולנפגעים "קורבנות השלום”. השמאל, ובתוכו אני, היינו כל כך אובססיבים לשלום, שהתעקשנו על המשך המו"מ למרות פעולות הטרור האכזריות, מתוך טענה שדווקא זו הדרך לכבד את "קורבנות השלום”.
