זה הזמן לשלום עם מצרים
המהפכה המצרית נותנת לישראלים הזדמנות לדיאלוג אמיתי עם השכנים מדרום. לא עוד "שלום קר" שמסתכם בשיתוף פעולה ביטחוני, אלא יחסים של הידברות ושיתוף פעולה בין העמים.
למראה התמונות האלימות המשודרות מכיכרות קהיר, ולמקרא הדיווחים על קרבות רחוב בין תומכי מורסי למתנגדיו באלכסנדריה, אין פלא שישראלים רבים, שבהם גם כותב שורות אלה, תוהים אם המצרים הם באמת "פרטנרים לשלום". כל אימת שחולף במוחי הרהור כזה, אני מזכיר לעצמי את דודי ודודותי שבני עמו של המשורר הדגול פרידריך שילר שלחו לתאי הגזים לצלילי יצירה ענוגה של המלחין האנטישמי ריכרד וגנר. עדיין חיים בינינו נשים וגברים שזוכרים את השכנים ההונגרים, הפולנים והאוקראינים, "בני תרבות אירופה", שהסגירו אותם לידי הנאצים. על אף שבהיסטוריה המודרנית אין אח ורע לשואה, הישראלים והגרמנים לא הסתפקו בכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות עשרים שנה אחרי תום המלחמה; על אף הטראומה והזיכרונות, בני שני העמים הפכו משונאים לידידים. מיטב המוסיקאים הישראלים מנגנים בפילהרמונית של ברלין, סטודנטים גודשים את חדרי ההרצאות באוניברסיטאות גרמניות, חוקרים ישראלים משתתפים בכנסים מדעיים במינכן לצד נכדיהם של בני דור האס-אס, ועמיתים גרמנים מתקבלים בזרועות פתוחות בירושלים.
לא כך פני הדברים ביחסים בין העם הישראלי לעם המצרי (שנהוג משום מה לכנות "הרחוב", כשמדובר בערבים). על אף שחלפו 35 שנה מאז שראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת חתמו על "המסגרת לשלום במזרח התיכון", המכונה בקיצור "הסכם קמפ-דייוויד", השלום עם מצרים הוא במקרה הטוב הסדר פורמאלי בין שתי מדינות - מה שמכונה אצלנו "שלום קר". במשך שנות שלטונו הארוכות של הנשיא חוסני מובארק הסתפקו ממשלות ישראל בשיתוף פעולה ביטחוני, בתלונות על כך שמצרים אינה מקיימת את סעיפי הנורמליזציה בחוזה השלום ובביקורת על גילויי אנטישמיות בתקשורת המצרית. מבחינתם של מקבלי ההחלטות המדיניות והביטחוניות והפרשנים בירושלים, האינטרס הישראלי של "האביב הערבי" מתומצת בשלוש מלים: "המצב בגבול סיני". בעיניהם, היחסים עם מצרים הם היחסים עם ראשי הצבא והמודיעין המצריים. לא חשוב להם אם בקהיר שולט רודן מושחת או "אח מוסלמי" שונא יהודים. העיקר שיש עם מי לדבר במטכ"ל המצרי. אם לא במישרין, אז לפחות באמצעות האמריקאים.
בביקור במוזיאון לאמנות מודרנית בקהיר באביב 2011, הזדמן לי לעמוד מקרוב על הדימוי של הישראלים בעיני האזרח המצרי. הסדרן בכניסה הבחין בכתובת בערבית בחזית כובע המצחייה שרכשתי בדוכן מזכרות בכיכר תחריר: "הרם ראשך, אתה מצרי. צעירי המהפכה, 25 בינואר 2011". משגיליתי לו שבאתי מישראל הרים האיש גבה. "אני חשבתי שאתם בעד חוסני מובארק", אמר בהפתעה. הסדרן המצרי וחבריו הם שסילקו את מובארק, והם אלה שהדיחו את מוחמד מורסי. איתם הישראלים צריכים לדבר, לשקם את היחסים ולבנות אמון הדדי. צריך להסביר להם כי הבריונים שפוגעים בערבים ומסיתים נגדם אינם מייצגים את "הרחוב הישראלי". חייבים לומר להם שהגזען שמואל אליהו וחבריו מבית המדרש לגזענות אינם מנהיגיו הרוחניים של רוב הציבור הישראלי. רצוי בהחלט, לאו דווקא בגלל המצרים, שהציבור הזה ייצא לרחובות כדי למחות נגד התופעה המגעילה המכונה "תג מחיר", ונגד מינויו של האיש הדוחה מצפת המכונה "רב" לראש הרבנות הראשית.
באותו ביקור בקהיר נוכחתי לדעת שהמהפך המצרי מזמן לישראלים ערוצי הידברות חדשים עם השכנים מדרום. חברי, פרופסור יורם מיטל, פרופסור יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ואנוכי נפגשנו לשיחה ארוכה עם שלושה צעירים מ"הפורום הליברלי של קהיר" - אחד מעשרות ארגונים שקמו מאז מהפכת ינואר. בזה אחר זה אמרו השלושה כי הם פתוחים לשיח של שלום ושיתוף פעולה עם החברה הישראלית. דברים דומים שמעו באותו שבוע חברי פורום "ישראל יוזמת" (IPI) , התומך במשא ומתן על בסיס יוזמת השלום הערבית, מפי חברי המועצה ליחסי חוץ של מצרים המורכבת מדיפלומטים, אנשי ביטחון ופקידים בכירים בדימוס. הם הבטיחו שאם ממשלת ישראל תראה אף היא נכונות לאמץ את היוזמה הערבית ממארס 2002, היא תמצא במצרים החדשה שותפה נאמנה למאמץ לסיים את הסכסוך.
