שמעון פרס הוא מה שישראל הייתה אמורה להיות. הוא אבטיפוס, שנגנז לאור המצב. אור לגויים, חזון ומופת לאזור, מגדלור של מחשבה בהירה, הנשענת על עקרונות מוסר ברורים וחתירה מתמדת לשלום ולאחוות עמים. פרס מתמיד כבר עשרות שנים בדבקותו בכל האמור לעיל. העניין הוא, שישראל כבר לא שם. כשפרס עוצר לרגע ומתבונן סביב, הוא מגלה שישראל שטה לה למחוזות אחרים לגמרי. היא עדיין טובה בהרבה מסביבתה, אבל היא נסחפת. הסיטואציה הנוכחית ביזארית ומקסימה בעת ובעונה אחת: בעוד פרס מרחף בגבהים עצומים מעל למדינה שהקים, היא ממשיכה להזיע בדיוטות התחתונות של המציאות המזרח תיכונית. פרס הוא כמו לוויין חלל רב עוצמה המשייט סביב, עינו פקוחה ומוחו קודח, מחובר ומנותק בעת ובעונה אחת למכורתו שלמטה, ממשיך לנהל איתה יחסי אהבה-שנאה, ממשיך ללחוש באוזניה מילות אהבה, בעוד היא מרדנית, ספקנית, נגררת למחוזות אחרים ומשנה את פניה. היום, כשהוא חוגג 90, שמעון פרס המותג, עוצמתי יותר ממדינת ישראל עצמה. זו אינה מדינה שיש לה נשיא, אלא נשיא שגורר על צווארו מדינה, כמשקולת עופרת כבדה ונרגנת. מצד שני, הוא לא מתייאש ממנה, והיא לא ממנו. ככל שזה יהיה תלוי בו, ישראל תמשיך להיות תלויה על צווארו של שמעון פרס.

כושר השכנוע שלו בלתי נדלה. אין אדם שפרס חושב שאי אפשר לשכנע. אם תתנו לו, הוא ידבר עם מחמוד אחמדינגא'ד, עמוק אל תוך הלילה, וינסה לשכנע אותו שיהודים זה לא כזה עניין גרוע. כשאריאל שרון, מתנגד פוליטי חריף של פרס, עלה לשלטון והפך לראש ממשלת ישראל, כולם נבהלו. חוץ מפרס. הוא מיהר להקים עם שרון ציר פוליטי חשאי, שכנע אותו לאפשר לו לנהל מגעים סודיים עם אבו-עלא, וחזר עם הסכם. שרון, כמובן, לא יישם את ההסכם, אבל פרס סיפק את הסחורה. דבר דומה עשה בתקופת ממשלת הרוטציה, כשכיהן יחד עם יצחק שמיר בראשות ממשלת ישראל בשנות ה-80 של המאה הקודמת. פרס הביא הסכם היסטורי עם המלך חוסיין ("הסכם לונדון"), שמיר טירפד אותו. עד היום, פרס מאמין שזו הייתה ההחמצה הגדולה ביותר של דורנו, הזדמנות חד פעמית לפתרון הסכסוך בדרך מקורית, מבלי שישראל נוטלת על עצמה סיכוני יתר. גם עכשיו, כשנתניהו בשלטון, פרס לא מוותר. בקדנציה הקודמת הוא שכנע את ביבי לשגר אותו לשיחות שקטות עם אבו-מאזן. נתניהו בלם אותו ברגע האחרון, דקה לפני שהוא יוצא למפגש אחרון עם אבו-מאזן בירדן כדי לסכם סיכומים. אתם חושבים שפרס התייאש? לא ולא. הוא ממשיך לנסות, לחתור, לשכנע, להמציא רעיונות חדשים, למצוא חריץ בדלת, או מנהרה סודית, דרכה יוכל לפלס איכשהו דרך למו"מ החשאי הבא, שיסתיים כמובן במבוי סתום או במפח נפש, וחוזר חלילה.

פרס הוא אדם של ניגודים. הלוזר הכי וינר שאפשר להעלות על הדעת. אין קרב פוליטי בו הוא לא הפסיד, בדרך כלל על חודם של קולות בודדים. שק חבטות מקצועי, שהפך לבדיחת המערכת הפוליטית, אבל מעולם לא הרים ידיים, מעולם לא התייאש, תמיד חזר מהחלון אחרי שזרקו אותו מהדלת. תמיד נעלב, תמיד מקופח, תמיד נאבק על מקומו, על ההכרה בו, על זכותו להמשיך לחתור קדימה. היום, במבט לאחור, חייו של פרס הם נצחון מהדהד, אם כי מתסכל ומפרך. לא תמצאו במזרח התיכון אישיות שהשפיעה יותר, שהתמידה יותר, שהשקיעה יותר אנרגיה במאמץ להפוך דם למים, לחצוב בהר או לטפס על המדרון החלקלק. הוא תמיד יהיה שם, בעיצומה של הקטסטרופה, כשהכל בוער ואין יותר מה לעשות, כדי למצוא מה לעשות בכל זאת. הוא האיש שהצליח להפסיד בחירות לבנימין נתניהו כמה חודשים אחרי רצח יצחק רבין, כשהיה נדמה שהימין בישראל ייעלם לדורות ארוכים. ההפסד היה צורב, על חודם של שברירי אחוזים. אין בעולם פוליטיקאי שלא היה מתרסק לרסיסים אחרי הפסד כזה. פרס, פניו אפורות כשק, רוחו נכאה ועיניו כבויות, אסף את עצמו למחרת בבוקר ונסע למשרד, כרגיל. היום, 17 שנה אחרי אותו הפסד, כשאי אפשר היה למצוא בישראל כולה אדם אחד שימשיך להמר על שמעון פרס, הוא מקהיל לירושלים את מיטב שועי העולם, מקלינטון ועד ברברה סטרייסנד, לחגיגות ה-90. גם נתניהו עוד אתנו, עייף ומרוט, אבל זו אינה החגיגה שלו. לו היה נתניהו חוגג יומולדת אתמול, היו באים כמה חברי מרכז ליכוד וקומץ ח"כים ושרים. בשביל פרס, באים כולם.

פעם אמר פרס למישהו שאם יפרוש, ימות. נדמה לי שפרס ידע מה הוא אומר. סוד כוחו היא המשך החתירה קדימה. הכשלונות וההפסדים התכופים שמנמרים את הקריירה שלו, עשו לו טוב. הוא צמא לאהבה, מייחל להצלחה, ממשיך לאסוף קופונים, תשומת לב וחיבוקים ככל יכולתו. הוא הפך כל כישלון, למנוע הצמיחה של הניסיון הבא. הוא עדיין הילד היהודי הנרדף בגטו, שמנסה לשרוד ולשכנע את הסובבים שמגיע לו לחיות. למרות שמעולם לא שירת בצה"ל (כשצה"ל הוקם הוא כבר היה בכיר במערכת הביטחון), איש לא השפיע יותר ממנו על בניית עוצמתה של ישראל. פרס הוא אבי "פרוייקט דימונה", שמכיל, על פי פרסומים זרים, למעלה מ-200 ראשי קרב גרעיניים. למרבה הצער, הוא גם אבי מפעל ההתנחלויות, שהחל בימיו. הוא אבי תהליך השלום, אותו הגה, בנה וגידל בעמל רב, אותו הוא מבכה עכשיו. הוא נביא המצוינות הטכנולוגית בישראל, מכון וייצמן, המעודד וההוגה הגדול של הגניוס היהודי, שהפך את ישראל למעצמה השנייה בעולם בכל הקשור להייטק ולמדינה מובילה בנושאים כמו רפואה, ננו-טכנולוגיה ומיקרו ביולוגיה.