בנימין נתניהו בדיכאון. עיניו כבויות, פניו אפורות, שפת גופו קודרת. זה בדרך כלל בא אצלו יחד עם צינון קבוע, ערימת טישו'ז משומשת על השולחן וחפיסת "דקסמול" מתרוקנת. וכמו תמיד, זה משתלב לו גם עם נבואות שחורות על מצבה הקשה של ישראל, על האיומים המתגברים, על העננים המתחשרים מעל, על חוסר התוחלת והתקווה ועל המזימות האינסופיות הנרקמות נגד ישראל הבודדה מסביב. נתניהו הופיע השבוע, בפעם הראשונה מאז הבחירות, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והסקירה שנשא שם הוגדרה על ידי כמה מהנוכחים כ"פסימית, המפחידה ונטולת התקווה ביותר" ששמעו ממנו מאז נכנס לפוליטיקה. "עצמתי את העיניים לרגע", סיפר אחד החברים הוותיקים בועדה, "והייתי משוכנע שזה לא ביבי שמדבר איתנו, אלא הנביא ירמיהו בכבודו ובעצמו, מזהיר את העם ערב האסון הממשמש ובא."
האם המצב כל-כך נואש? ברור שלא. האם אויביה הרבים של ישראל יכולים להכין את בקבוקי השמפניה? ממש לא. אולי אפילו להיפך. אז למה נתניהו פסימי כל כך? זה פשוט: זה לא המצב של ישראל, שמביא דיכאון לנתניהו, אלא מצבו שלו. אצל מנהיגים מסוגו של ביבי, האינטרס הלאומי מתערבב באינטרס האישי. כשרע להם, הם משוכנעים שזה רע גם למדינה. הרי המדינה, זה הוא. הדכאון הקיומי של נתניהו מוצדק, בכל הקשור ליישות של נתניהו עצמו. את הסקירה שנשא בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אפשר להפוך, בבת אחת, על פיה. נתניהו סיפר בוועדה על עשרות אלפי הטילים והרקטות המכוונים לליבה של ישראל מכל עבר (סוריה, חיזבאללה, איראן, חמאס), על סוללות ה-אס. 300 שיכולות להוריד מטוס נוסעים בהמריאו מנמל התעופה בן-גוריון, על המשך המירוץ האיראני לגרעין, על המצב הקשה במצרים, על התרופפות השלטון בירדן, על התבקעותה של סוריה והסכנה בזליגת כמויות ענק של נשק להשמדה המונית לידי הטרור. אגב, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אביגדור ליברמן, ישב לצידו של ביבי והרים לו להנחתות. ליברמן היה האדם היחיד בחדר שפסימי אפילו יותר מנתניהו. יכול להיות שגם אצלו מדובר בעניין פרטי, הרי גורלו הפוליטי מופקד כעת בידיהם של שלושה שופטים. איווט שונא שגורלו מופקד אצל אחרים.
נתניהו, פסימיסט אדוק מלידה, סיפר לחברי ועדת החוץ והביטחון רק על השליש הריק של הכוס. אם הוא היה שמעון פרס, הוא היה מדבר על העובדה שלראשונה מאז הוקמה, אין על ישראל איום קיומי (בהנחה שהתגרענות איראן תיבלם מתישהו). הוא היה יכול לחגוג את העובדה שהצבאות הערביים הגדולים, שרבצו במשך עשרות שנים על גבולותינו הצרים, התפוגגו ונעלמו מהמפה. האיום הסורי אינו קיים עוד, מצרים לא תוכל לצאת לשום מלחמה בעשרים השנים הקרובות, ירדן היא בעלת ברית, לבנון קרועה מבפנים. ישראל לא הייתה מעולם במצב כזה, שבו צה"ל הגדול עם האוגדות המשוריינות, מאות מטוסי הקרב וחטיבות החי"ר המשובחות, ניצב מיותר מול הסביבה המתרוקנת. מה שמתעצם זה איום הטרור, אבל גם אם תחפשו ביסודיות, לא תמצאו בכל העולם מדינה שמכירה את הטרור ויודעת להתמודד אתו יותר טוב מישראל. יהיו כנופיות של אל-קאעידה ברמת הגולן? אז יהיו. זה לא מה שיחריב את הבית הציוני. כנ"ל בלבנון. בסך הכול, ההתפרקות של העולם הערבי והאש המשתוללת ברבות מבירותיו משפרות את מצבה האסטרטגי של ישראל שיפור ניכר, אולי אפילו דרמטי. כן, בכל רגע יכולה ישראל להיחשף למתקפת טילים פתאומית, אבל מתקפות טילים עוד לא השמידו מדינות. מי שיעז לעשות את זה, יקח בחשבון שהעונש יהיה כבד ומיידי, עד בלתי נסבל. בקיצור, דוד בן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ומנחם בגין היו מתחלפים עם הצרות של בנימין נתניהו בשמחה, לו יכלו.
מבחינת נתניהו, כל האמור לעיל צריך להיות בגדר חדשות טובות. לשיטתו, הוא במצב אידיאלי. הרי אם היינו מוקפים עכשיו פרטנרים לשלום, שמניחים על שולחן הדיונים הצעות שלום מרחיקות לכת, היה נתניהו נקלע לדכאון עמוק עוד יותר מזה שהוא שקוע בו היום. הדבר הכי גרוע שנתניהו יכול לדמיין, זה "פרוץ השלום". לכן, מבחינתו, הסיטואציה הנוכחית, שבה אין ממנו שום ציפיות, למעט העניין הפלסטיני הטורדני, היא תרחיש חלומות נכסף. אז למה הוא כל כך מדוכדך?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
