ידידיה שטרן, פרופסור בעל שם למשפטים באוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, זוכר כיצד, בהיותו ילד, התהלך ברחובות תל אביב עם אביו בדרכם לבית הכנסת. הוא לבש חולצה לבנה, בדיוק כמו של אביו, והשניים צעדו בחגיגיות כדי לקבל את פני השבת. הוא זוכר כאילו זה היה היום שלהיות חובש כיפה באותן שנים ראשונות של המדינה, זה היה לגזור על עצמך לחיות בשוליה של החברה הכללית. ישראל הצעירה הפגינה את חילוניותה ואת ישראליותה, והתייחסה לדת ולחובשי הכיפה כמי שמייצגים חיים של גלות. במשך שנים חובשי הכיפה נחשבו למגזר קטן שצועד בשוליה של הציונות החילונית.
"כילד, האמנתי שזה נגזר עליי ועל החברים הדתיים שלי," נזכר שטרן, במשרדו במכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים שבו הוא משמש סגן נשיא המכון, "שהעתיד שלי יהיה קטן, כמו המגזר שאליו השתייכתי. לא היו לנו חלומות גדולים. ראינו בחילונים את אדוני הארץ ובייחוד בעיר הכי חילונית בישראל כמו תל-אביב."
ואז התחוללה רעידת אדמה צבאית-פוליטית, שבשיאה נהפכו המתנחלים לחוד החנית של המדיניות הישראלית כלפי פנים וכלפי חוץ. כניסתם של 400 אלף מתנחלים לשטחים שנכבשו אחרי 1967, שינתה את התפיסה החילונית ביחס לחובשי הכיפה, ובייחוד את התפיסה של אלה כלפי עצמם. לפתע הרגישו שהם עלו מדרגה, שהחברה הישראלית סובבת סביבם ואף משתרכת אחריהם. זה לא סוד שמדיניות החוץ והביטחון של ישראל מציבה את המתנחלים בראש סדר העדיפויות שלה.
"אני חייב להודות שהציבור הדתי-לאומי פרץ כבר מזמן את גבולות המגזר," מסביר שטרן, "בציבור שאני שייך אליו, אנחנו מרגישים שהגיע התור שלנו במרוץ השליחים של הציונות. ברור לנו שמי שירה את יריית הפתיחה של הציונות הם החילונים, וברור לנו שהרצל ובן גוריון תפסו את הדת כתוצר גלותי. עם הזמן, התחושה השתנתה, ואנחנו מרגישים ששרביט השליחים החשוב הזה עובר לציונות הדתית לגווניה."
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
