ברוסית הסכסוך נשמע פחות רע

יותר מאלפיים ערבים דוברי רוסית חיים בישראל, רובם המכריע בוגרי אוניברסיטאות בבריה"מ לשעבר. חלקם חזרו לישראל עם נשים מקומיות- רוסיות, ש"הלכו בעקבות האהבה" ליישובי וואדי ערה או לעיר מעורבת אחרת בישראל. בבתיהם נותרו סממנים של החיים "שם". לעתים בוקעים מבתים באום אל פאחם צלילי שיריו של המשורר הדגול ולדימיר ויסוצקי; באחרים  מעטר את הסלון פסלון קטן של לנין או מזכרת טיפוסית אחרת מבריה"מ. הילדים שולטים ברוסית ברמה זו או אחרת. בדיוק כמו העולים הישראלים, גם הערבים ששבו משם ספוגים בגעגועים עמוקים ל"אמא רוסיה".

מדי כמה חודשים ובאופן קבוע, מתקיימים מפגשים בין יהודים ישראלים שעלו מרוסיה בשנות ה-90 לבין  פלסטינים מהשטחים וערבים אזרחי ישראל דוברי רוסית.

דמיינו את זה: אישה מוסלמית עוטה חיג'אב מסורתי, ממנו מבצבצות פנים סלאביות שכיסוי הראש רק מבליט את ייחודן; היא מחליפה דעות על הירידה במעמד המקצועי ועל נזקיה של השמש במזרח התיכון עם אישה אחרת שמכסה את גופה בלבוש דומה, שממנו מציץ שיער בלונדיני. בפינה אחרת באותו חדר,  רופא מרמאללה מעלה זיכרונות מדנייפרופטרובסק עם מדענית ישראלית עולה, שאותה עיר גדולה באוקראינה הייתה פעם ביתה. היא מקשיבה בערגה. לפעמים מתרוצצים בין המבוגרים גם ילדים המפטפטים ברוסית במבטא ישראלי או ערבי כבד. לפעמים, הילד הוא זה שמתרגם לאמו מילה מערבית או מעברית. בין לבין, נוגסים באיזה דג מלוח. החילונים מבין הערבים שוטפים אותו עם כוסית וודקה. ואז הכל נגמר. הישראלים חוזרים לבתיהם; הפלסטינים מתפזרים לבתיהם בגדה.

זה נשמע כמעט סוריאליסטי, אבל זה מציאותי לגמרי.