ישראל הפכה, כמעט בן לילה, למעצמת גז טבעי. שדות הגז של "תמר" ו''לווייתן" מכילים כמויות גז שיכולות לכלכל את הצריכה הישראלית יותר מחמישים שנה. ועדה ממשלתית מכובדת ישבה על המדוכה חודשים ארוכים, שמעה את כל המומחים וקראה את כל הניתוחים, ובסופו של דבר החליטה לחלוק את האוצר הזה כמעט חצי-חצי בין שימוש לצרכים פנימיים, ויצוא. "ועדת צמח" קבעה כי 53% מהגז הישראלי שנמצא עד כה יופנו ליצוא, ו-47% יישמרו עבור המשק הישראלי, ויבטיחו בכך בין 25 ל-30 שנות עצמאות אנרגטית.

לכאורה, החלטה מידתית ומנומקת. היא הייתה עוברת כמעט ללא קריאות ביניים לפני עשר שנים, או אפילו חמש. אבל לא הפעם. לא בתנאי השוק החדשים שנבראו בעולם. בישראל קמה תנועת מחאה צעקנית שדרשה לייעד את רוב-רובו של הגז הטבעי לצרכי פנים. הפגנות התקיימו על בסיס כמעט יומי מול ביתם של ראש הממשלה, שר האנרגיה, שר האוצר ובכירים נוספים הקשורים להחלטה. הממשלה התעכבה חודשים ארוכים בהתלבטות מה עושים. אימת ההמונים נפלה על מקבלי ההחלטות בישראל, כמו גם בשאר העולם, מאז פרצה מחאת "הצדק החברתי" בקיץ 2011. בסופו של דבר אזרו המנהיגים אומץ, ולאחר התלבטות ארוכה הודיעו על המתווה הסופי: מסקנות הועדה המקצועית שונו, הכמות המיועדת ליצוא הופחתה לכ-40% בלבד, המשק המקומי יקבל 60% מהגז, ואפשר להירגע.

האמנם? לא ממש. המחאה נמשכת במלוא עוזה. תנועות אזרחיות וחברתיות דורשות לשנות גם את ההחלטה הזאת. טוענות לניגוד עניינים. לכניעת שרי הממשלה לטייקונים ולאינטרסים הכלכליים של גורמים פרטיים. מפלגת העבודה עתרה נגד ההחלטה לבג"ץ. המהומה נמשכת. זעם ההמונים לא שוכח ולא שוכך. יומיים אחרי פרסום ההחלטה הזו, הודיעו ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר לפיד על מינויו של פרופ' יעקב פרנקל, לשעבר נגיד בנק ישראל לאורך שתי קדנציות, לנגיד הבא, במקומו של סנטלי פישר הפורש. גם לעניין הזה התחברו המוחים. פרנקל מייצג את האלפיון העליון, משתייך לבועת הכסף והנהנתנות העולמית, שמרן ימני קפיטליסטי, ידידם של גורפי הבונוסים השמנים ומושכי משכורות העתק. גם כאן, כמובן, פורצת סערה ציבורית, וכרגע אין לאף אחד מושג אם מינויו של פרנקל יצלח את המהמורות, או שגם כאן ייכנעו מקבלי ההחלטות לרחוב, וינסו לזגזג לסימטה אחרת.

זו אינה תופעה ישראלית. מדובר בתהליך גלובלי. כולם, כל אחד בתורו, לומדים אותו עכשיו על בשרם. במצרים צפויה בסוף השבוע הפגנת המיליון (30 ביוני), אין לאף אחד מושג איך זה ייגמר ומה צופן העתיד למוחמד מורסי. לבנון קרועה מבפנים, על סף מלחמת אזרחים. ארדואן, שנראה עד לא מזמן חסין, נאבק בגל עצום ומפתיע של מחאה עממית, שהחלה בגלל פארק קטן במרכז איסטנבול. תנועת המונים עצומה ולא צפויה באיראן העלתה לשלטון, ברוב עצום, רפורמיסט. מחאות חברתיות בסדרי גודל משתנים יש גם ברוסיה, בספרד, ביוון, עכשיו הן פורצות בעוצמה אדירה בברזיל, כנגד כל הסיכויים. מישהו תיאר לעצמו אי פעם שההמונים בריו דה ז'ניירו ייצאו נגד אירוח המונדיאל בארצם בעוד כשנה? אז הנה, הם יוצאים. יותר חשוב להם להביא לחם הביתה.