"אם תחפש את האור בקצה המנהרה, תמצא אותו בבתי החולים בישראל",  כך אמר לי בעבר מנהל בית החולים שיבא בתל השומר, פרופ' זאב רוטשטיין. "לנגד עינינו נבנה הגשר לשלום.  צריך אמנם להעמיק את יסודותיו ולחזק את עמודי התמיכה, אבל העובדה היא שמחלקות בית החולים הופכות אנשים שראו את המוות לשגרירים לכל החיים; שגרירים לדו קיום." ואכן, בין כתלי בתי החולים בישראל נטווים, באופן כמעט יומיומי והרחק מעין התקשורת, סיפורים אנושיים שרק שם אפשר למצוא - בקו התפר שבין החיים והמוות, שבו מניחים  בצד את כל הדימויים, הדעות הקדומות  והשנאות.

להלן כמה מאותם סיפורים, שהתרחשו מתחילת החודש הנוכחי (יוני) בבתי חולים בישראל.

במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה שכבו, זה לצד זה מוחמד אקרט, בן 32 מחיפה, ודוד בן יאיר, בן 57 מהקריות. רעייתו של מוחמד תרמה כליה לבן יאיר, ובתמורה למעשה הנדיב שהציל את חייו, תרם בנו של בן יאיר כליה למוחמד. בעולם הרפואה מכנים את ההליך בשם: "תרומת איברים צולבת".  הפרוצדורה הזאת מתקיימת כאשר אין התאמה בין סוגי הדם של  החולים הזקוקים להשתלה לבין מי מבני משפחתם המעוניין לתרום. במצב כזה, מחפשים את האיבר, במקרה הזה כליה, באמצעות מנגנון מידע המבוסס על שיתוף פעולה בין בתי החולים. על בסיס ההתאמה הטובה ביותר מפנים תורמים אחרים לאותו המושתל. במקרה של אקרט ובן יאיר נמצא כי בני משפחותיהם מתאימים לתת תרומת כליה באופן צולב (כפי שתואר קודם לכן).  כאשר הציעו  רופאי בית החולים לאקרט ולבן יאיר לעבור אותה, הם הסכימו ללא היסוס.

"הגורל הפגיש בינינו. התחברנו גם בגוף וגם בנפש", אמר בן יאיר אחרי הניתוח. ואקרט הוסיף, נרגש: "אנחנו חלק בלתי נפרד זה מזה עכשיו. ממש משפחה."