את התגובה הפלסטינית והערבית לממצאי ועדת הבדיקה הממשלתית שהוקמה בישראל בעניין מוחמד א-דורה אפשר להבין. בכל זאת, הממצאים האלה מתגנבים לכיכר המרכזית של הנרטיב הפלסטיני וגונבים את הדגל המתנוסס בראש התורן. זה לא קל. הבעיה שלי היא לא עם התגובה הערבית, אלא עם התגובה הישראלית. לא מקרב ערביי ישראל, המכנים את עצמם כבר מזמן פלסטינים ומחוברים להוויה הפלסטינית, אלא בקרב ישראלים יהודים, ציונים, כאלה שסמוכים לשולחן המיינסטרים הישראלי ומכירים מקרוב את תרבות השקר הפנטזיונרית המקיפה אותנו ואת תעשיית הדה-לגיטימציה הצבועה המשגשגת כבר עידן על חשבוננו.

העיתונאי שלומי אלדר הוא מהעיתונאים החשובים ביותר שיש לתקשורת הישראלית להציע בתחום הסיקור הפלסטיני, אבל המאמר שפרסם אתמול באתר זה הוא דוגמה מצוינת לאותה בעייתיות שבתגובה הישראלית. מה פתאום נזכרים בא-דורה, תהה אלדר, אחרי 13 שנה? הרי ועדת אגרנט קמה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת כהאן קמה מיד אחרי מלחמת לבנון הראשונה, למה לקח לנו כל כך הרבה זמן, ובכלל, בשביל מי זה טוב, הרי את הנרטיב הפלסטיני כבר לא נוכל לשנות.

אין לי מושג מנין נשאבה ההשוואה של פרשת א-דורה למלחמות יום כיפור ולבנון. איזה דמיון יש בין האירועים הללו? במלחמות יום כיפור ולבנון ישראל בדקה את עצמה, אחרי אלפי חללים ומסכת קבלת החלטות בעייתית. הדרגים המדיניים והצבאיים נסרקו במסרקות ברזל, כנהוג בישראל, שרי בטחון הודחו, ממשלות נפלו, רמטכ"לים וגנרלים איבדו את עולמם. אגב, אני ממתין עדיין, אחרי 53 שנות שוטטות במרחב המזרח תיכוני, לועדת חקירה אחת בסגנון הזה שתקום באחת הדמוקרטיות המקיפות אותנו. אחת. אבל אין.

ועוד דבר שחשוב לי לומר לשלומי אלדר. הנרטיב הפלסטיני בעניין א-דורה לא ממש מעניין אותי כרגע. מצידי, אפשר לקרוא על שמו גם לכיכר המרכזית בגבעתיים. אני לא תולה הרבה תקוות בהמון המקיף אותנו. אף ועדת בדיקה ישראלית ממשלתית לא תצליח לשנות את תרבות השקר והצביעות השולטת, עדיין, במרחב הערבי שמסביב. מעניין אותי מה היה קורה אם חייל ישראלי, ולא מורד סורי, היה מצטלם זולל בכל פה מליבו שותת הדם של גופת אויבו המוטלת לרגליו. מעניין אותי מה היה קורה אם 100 אלף אזרחים היו נטבחים בג'נין וברמאללה ובשכם, ולא בסוריה, תוך שנתיים. מכיוון שאני יודע בדיוק מה היה קורה, אני לא מתרגש. התרגלנו להיות שק החבטות של ההמון האלים שמסביב. ברוכים הבאים למזרח התיכון.