הודעתו השבוע (30 באפריל) של ראש ממשלת קטאר חאמד בן ג'אבר א-ת'אני, על-פיה מדינות ערב מסכימות עקרונית לחילופי שטחים בין ישראל לפלסטין על בסיס קווי 67', לא עוררה התרגשות מיוחדת בצמרת הפוליטית בישראל. זו תגובה טבעית, מבחינת תפיסת עולמם של המנהיגים המאיישים אותה. הרי אי אפשר להחליף חלק מהשטחים שאותם הם מכנים מתוך תחושת בעלות "יהודה ושומרון" – למרות העובדה ששאר העולם מגדירם כ"כבושים" - בשטחים אחרים בריבונות ישראלית. אין כאן תנאי פתיחה. כל ילד מבין שכדי להחליף בולים עם חברו, על שניהם להסכים לפחות על כך שכל אחד מהם הוא בעל הבית של האוסף שלו. מבחינת ישראל, רוב הבולים של הצד השני שייכים לה גם הם.

בטור הקודם שפרסמתי כאן, ציינתי שראש הממשלה נתניהו מסרב בתוקף להכיר בקווי ה-4 ביוני 67' כבסיס לדיון, ומהם לצאת למשא ומתן על חילופי שטחים הדדיים. זוהי עמדה עקרונית ששורשיה נעוצים עמוק בהשקפת העולם הרוויזיוניסטית עליה גדל והתחנך.

הציונות הרוויזיוניסטית דגלה במאבק מדיני, במקביל למאבק צבאי, כפתרון לבעיית היהודים בגלות שתסתיים בהקמת מדינה עברית בארץ ישראל בשתי גדות הירדן. כך שנתניהו שייך למחנה שמאמין שאת הפשרה ההיסטורית ישראל כבר עשתה בעת הכרזת העצמאות לפני 65 שנה: היא ויתרה על זכותה לריבונות בגדה המזרחית של הירדן. במחנה הזה דוחים את הגישה הפלסטינית, המקובלת בעולם, לפיה הפשרה שלהם נעשתה לפני 25 שנה, כאשר הם ויתרו על תביעתם לפלסטין השלמה והכירו בהחלטות האו"ם 242 ו-338. ההחלטות הללו, שעיקרן נסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים, מגדירות את גבולות 67' (הקו הירוק) כקווי השלום בין ישראל למדינות ערב. בכך הן מותירות בידי הפלסטינים לא יותר מ- 22 אחוזים משטחה של פלסטין המנדטורית (השטח שבין הים לירדן).

כבר בפתיחת המשא ומתן על הסדר הקבע, בקמפ דייוויד בקיץ 2000, הגיבו הפלסטינים בחיוב להצעה הישראלית-אמריקאית לתקן את גבולות 67' באופן שיאפשר לישראל לספח את גושי ההתנחלויות הגדולים. גם לאחר שפורסם ברבים שאבו מאזן הגיע להבנות עם ראש הממשלה אהוד אולמרט בדבר חילופי שטחים, הליגה הערבית ואיחוד מדינות האסלאם שבו ואשררו את היוזמה, ללא שום הסתייגות. אפילו התהפוכות הגדולות במזרח התיכון, כולל עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים, לא שינתה את היוזמה.