הגותו המדינית של יאיר לפיד, שנחשפה בראיון המקיף שהעניק ל"ניו-יורק טיימס" (20 במאי), הפתיעה רבים בישראל. מצביעים ופרשנים כאחד. איך יכול להיות, הם שואלים, שיאיר שלנו, יפה הבלורית והתואר מרמת אביב, האביר על הסוס הלבן שבא כדי להדביר את שלטון הדרקונים הימניים, נתניהו וליברמן, שליחה של הבועה התל-אביבית לירושלים, איך יכול להיות שבסוף דווקא הוא מאמץ את הרטוריקה של המטיפים הימניים? לפיד, למי ששכח, דיבר אצל ג'ודי רודורן מה"טיימס" על התנגדותו להקפאת הבנייה בשטחים כתנאי לחידוש המו"מ, על כך שאי אפשר לחלק את ירושלים, על אבו מאזן כ"אבי תפיסת הקורבניות הפלסטינית", ועוד כהנה וכהנה.
זו לא הייתה פליטת פה. ללפיד יש נטייה לרצות את שומעיו. הוא איש טוב, במובן החיובי של המילה. בניגוד לאביו, לפיד אינו אדם לעומתי, הוא לא אוהב לריב, הוא אוהב שאוהבים אותו. ולכן, היה ניתן לצפות ממנו, בראיון ל"ניו-יורק טיימס", לפליטות פה הפוכות. הרי זה הטיימס, למען השם, והם יאהבו מאוד לשמוע את כמיהתו לשלום, את הסכמתו לאמץ מיד את הצעת אולמרט, את דברי הכיבושין והמתיקות שהוא שואף ללחוש על אזנו של אבו מאזן, אם זה ייאות לפסוע אתו לעבר השקיעה.
אז זהו, שלפיד דיבר הפוך. להערכתי, זה היה מחושב ומתוכנן. גם ברמת המאקרו, וגם ברמת המיקרו. בואו נתחיל במאקרו: בישראל לא נבחרים לראשות הממשלה מצד שמאל. נקודה. פעם זה היה ככה, אבל מאז המהפך ב-1977, כשהימין בישראל עלה לראשונה לשלטון, זה נגמר. האלקטורט הישראלי חושש מהשמאל. לא מרגיש אתו נוח. בישראל, ראשי הממשלה באים מימין, ורק אחרי שנבחרים לתפקידם, מתחילים לשייט שמאלה. אין כמעט תנועה הפוכה. בגין נבחר כמנהיג הימין, ורץ שמאלה, להחזיר את כל סיני, עד הגרגר האחרון. רבין, כדי להיבחר, הפך לביטחוניסט מחרחר מדנים, קיבע את "תשברו להם את הידיים והרגליים" (מה שאמר לחיילי צה"ל כשפרצה האינתיפאדה הראשונה - 1987), ורק אחרי שנבחר, הלך שמאלה לאוסלו. נתניהו גם הוא זז שמאלה, עם "נאום בר אילן", אם כי אצל נתניהו זה תמיד נגמר בדיבורים, ולא במעשים. אריאל שרון היה "זולל ערבים" ידוע, עד שפירק את עזה ולמעלה מ-30 התנחלויות. אולמרט, שהגיע ממעמקי הליכוד, היה נץ טורף כל עוד כיהן כראש עיריית ירושלים. אחרי שהפך לראש ממשלה, שבר בחדות שמאלה. אותו הדבר קרה לציפי לבני, אבל מכיוון שהשבירה שלה שמאלה הגיעה בטרם עת, היא לא הפכה לראש ממשלה.
את הכיוון ההפוך עשו מעטים. יובל שטייניץ, משה (בוגי) יעלון. שניהם לא היו ראשי ממשלה, ולפחות אחד מהם גם לא יהיה. כך שהמציאות הישראלית ברורה. כדי להגיע לשם, אתה צריך לשכנע את הישראלים שלא תמכור אותם לערבים. אחרי שהגעת, נכנס לתוקף הכלל הפוליטי המפורסם של "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", והחברים שוברים שמאלה כדי להפוך ליקיריה של וושינגטון, וגם כדי לנסות להביא שלום. בסוף, הישראלים באמת רוצים שלום.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
