לאחר סבב שיחות עם כמה גורמים בכירים במערכת הביטחון בישראל, אפשר לנסות לשרטט מה קורה בין ענני העשן המיתמרים מעל המזרח התיכון, מהי התכנית האמריקאית, מה תעשה (או לא) ישראל ולאן מנסה ג'ון קרי להוביל את העגלה המקרטעת הזו. להלן מספר תובנות מרכזיות:

1. איראן. "אני סומך על אובמה", אמר לי השבוע גורם בטחוני בכיר בתל-אביב, בהתייחסו לעניין האיראני. לדבריו, הצורך של הנשיא  למנוע איראן גרעינית שווה - ואולי  אף גבוה יותר - מהצורך של ישראל. ארה"ב בנתה במזרח התיכון "שלום ביטחוני", המכיל את כל המדינות המאוימות, כולל ישראל. איחוד האמירויות, סעודיה, לפעמים גם קטאר, ירדן, מצרים (לפחות הממסד הביטחוני), טורקיה וישראל. זהו ציר לא פורמלי, אבל יציב. הוא בנוי משיתוף אינטרסים. עוד לא נולד הערבי שיסכים להכיל איראני עם פצצת גרעין. ועוד לא נולד הסוני שיסכים שתהיה פצצה שיעית נטולת מענה מולו. האמריקאים יודעים מצוין מה יקרה ביום שאחרי הפצצה האיראנית. הציר הזה יקרוס. הסעודים ישימו כמה מיליארדים שצריך כדי לרכוש גרעין מוכן מפקיסטן, הם כבר משקיעים שם מיליארדים תקופה ארוכה. מצרים, טורקיה ואפילו המפרציות לא יוכלו לעמוד מנגד. המזרח התיכון יהפוך לכור גרעיני אחד גדול. אובמה יודע שאסור שזה יקרה, ולא יתן לזה לקרות. אם בדיפלומטיה, או בכוח.

האמריקאים יודעים לעשות מה שישראל לא יודעת, גם ברגע האחרון. יש להם פצצות חודרות בונקרים שיכולות לחדור גם את המתחם בפורדו. יש להם היום, בסביבות המפרץ, בין 40 ל-50 כלי מלחמה אדירים. מבחינתם, המשימה הזו אפשרית, במחיר סביר. נכון, הקווים האדומים של ארה"ב ושלנו שונים. הקו האדום של אובמה משמעותו טיל שיהאב איראני עם ראש נפץ גרעיני מורכב בחרטומו. מבחינתנו, הקו האדום פירושו פוטנציאל הסתערות תוך 3 חודשים לפצצה, עם מספיק אוראניום מועשר במלאי. האיראנים עוד לא שם, ההרתעה המערבית בינתיים מספקת את הסחורה, החודשים הבאים יהיו מכריעים.

1. סוריה: גם כאן, הקווים האדומים שונים. מבחינת ארה"ב, כמנהיגת העולם החופשי, הקו האדום הוא שימוש בנשק כימי להשמדה המונית נגד אזרחים. מבחינת ישראל, הקו האדום הוא זליגה של נשק כזה לחיזבאללה או לגורמי טרור בקרב המורדים בסוריה. ישראל אינה מנהיגת העולם החופשי, ואין זה מתפקידה לחנך את השליטים הסוררים שחוצים את הגבולות. מצד שני, היא אחראית לביטחונה. טילים כימיים בידי נסראללה זה שינוי אסטרטגי של יחסי הכוחות ואיום ממשי על שלום העם בישראל. זה לא יקרה. בשום מקרה ובכל מחיר. גם פלגים של אל-קאעידה או הג'יהאד העולמי שיגיעו לנשק כימי ישמעו מישראל, או ממטוסיה, בזמן אמיתי. עד אז, ישראל מושכת ידיים מהסכסוך המדמם בסוריה, מגבירה עירנות, משקיעה תשומות מודיעין, וממתינה. "בשלב הזה", אומר גורם ישראלי בטחוני בכיר, "הנשק הכימי של אסד מאובטח והשליטה בו מלאה." אסד לא טיפש, הוא יודע מה משמעות אובדן הנשק הזה, או חלק ממנו, והוא משקיע את כל מה שנותר בו כדי להגן עליו. ישראל עוקבת.
2. ישראל. תוכניתו של שר החוץ  קרי: לעודד את "השלום הביטחוני" ואת הציר הסוני, בתוספת ישראל, שמתגבש נגד איראן והגורמים הקיצוניים באזור. לייצר קואליציה של 4+1 או 5+1 (מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות, פלוס טורקיה הלא-ערבית) שתלווה את המו"מ הישראלי פלסטיני ותעטוף אותו בגיבוי פומבי, בחיזוק פנימי ובמימון. תפקיד הקואליציה הזו יהיה להחזיק לפלסטינים את היד, לעזור להנהגה הישראלית "לשווק" את התהליך בקרב הציבור, ולהשיג את המימון לבנייתה של המדינה הפלסטינית העתידית. אשרור ושדרוג יוזמת השלום הערבית מוקדם יותר השבוע בוושינגטון היה צעד ראשון. בעקבותיו הגיעה תגובה מעודדת רפה מכיוון לשכת ראש הממשלה, אלא שמיד לאחר מכן נרצח מתיישב ישראלי בשטחים על ידי מחבל, ונתניהו חזר לסורו ולססמאותיו הידועות. עכשיו מצפים למחווה נוספת מכיוון הליגה הערבית (אולי בנושא סוגיית הפליטים), אחר-כך יצטרך קרי להציג "עקרונות מסגרת" מנחים למו"מ. הם יעסקו בסוגיית הגבולות, הביטחון, זהותה של ישראל כמדינה יהודית, ויתבססו על נאומי אובמה מהקדנציה הקודמת, בעיקר נאומו בסטייט דיפרטמנט. העקרונות המנחים הללו יהיו מטעם ארה"ב, ולכן לא יצטרך נתניהו לאמץ אותם או לחתום עליהם מלכתחילה. קרי נחוש ללכת להסדר כולל, ולא להסדר ביניים, ומאמין בכנות שיש חלון הזדמנויות לביצוע מיידי. בקרוב הוא ייתקל במציאות שבה נתקלו כל קודמיו. מעניין אם יצליח לצלוח אותה. כדי שזה יקרה, ייצרך נתניהו להחליף קואליציה, ואולי גם אישיות ופטרון (אדלסון לא יאהב את זה).
3. מצרים: יש היום בין 4 ל-5 מדינות שונות העונות להגדרה "מצרים". יש מצרים של האחים המוסלמים; מתפוררת, פושטת רגל, אובדת עצות; יש מצרים של המהפכנים הליברלים, שממשיכה לתסוס ולמחות ולקוות; יש מצרים של הפלאחים, שהם רוב העם המצרי, שהדבר היחיד שחשוב להם באמת הוא להביא פיתה ופול הביתה ויש מצרים של המוסדות הבטחוניים ,ובעיקר הצבא והמודיעין. מצרים הזו, הביטחונית, מוצאת את עצמה ביחסי קירבה ושיתוף אסטרטגי עם ישראל לא פחות מאשר בתקופת מובארק, ואולי אפילו יותר. מוחמד מורסי, בתבונה, נותן לממסד הביטחוני שלו חופש פעולה, ולא מנסה לכפות נתק. הדרגים המצריים המדיניים לא מתייחסים לישראל בשמה ולא מקיימים עימה קשר כלשהו. אפילו לא שיחת טלפון. זה הציווי האלוהי שלהם. האחים המוסלמים, בהגדרה, לא יוכלו אף פעם ללחוץ יד של ציוני. מה שהם שואפים אליו, מינקות, על פי הדין הדתי, הוא ח'ליפות איסלמית. אבל מכיוון שהם גם צריכים להתפרנס, להחזיק מדינה, להאכיל 85 מיליון פיות, לנסות לשלוט בסיני ולתמרן במציאות בלתי אפשרית, הם משחקים במחבואים. את הקשר עם היישות הציונית הם מקיימים רק בעזרת מקל ארוך, שהוא הצבא, וככה הם מצליחים ללכת עם, אבל להרגיש בלי. בשורה התחתונה, מבחינת ישראל, זה לא רע בכלל.