הכל חוץ משלום

יש משהו סמלי בכך שממשל אובמה פותח היום (29 באפריל) בדיונים עם משלחת הליגה הערבית על חידוש המו"מ לסיום הסכסוך במזרח התיכון - יום אחד בדיוק לפני יום ההולדת העשירי למפת הדרכים. האתגר המרכזי של הצדדים הוא מציאת קווי יסוד, שיעקפו את המכשולים היותר קשים שמציבים שני הצדדים: מהצד הפלסטיני - הדרישה שישראל תסכים למו"מ על בסיס קווי 67' (עם חילופי שטחים הדדיים) והכרה במדינה פלסטינית. מהצד הישראלי - התביעה של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי לצד מדינה פלסטינית.

הפתרון המתבקש הוא הזמנת הצדדים למשא ומתן על בסיס מפת הדרכים (החלטה 1515) ו/או הצהרת אנאפוליס (27 בנובמבר 2007). ככתבן וכלשונן. מאחר שהיוזמות הללו (כולל הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות) רשומות על שמו של נשיא "משלהם", יתקשו ראשי המפלגה הרפובליקאית להציגן כ"אנטי ישראליות", ולהציב בפניהן מכשולים בגבעת הקפיטול. יוזמת השלום הערבית, שנולדה אף היא בתקופת ממשל בוש, ממתינה לאובמה. לא בטוח, עם זאת, שהוא ממתין לה.

וזה מה שהזכיר לי את גרובר נורקוויסט.

שמו של השתדלן השמרן גרובר נורקוויסט הולך לפניו זה שנים כלוחם דגול נגד כל נשיא אמריקאי שמביע כוונה, ולו גם מרומזת, להעלות מיסים. נורקוויסט, שעומד בראש ארגוןAmericans for Tax Reform) ATR ), הצליח להחתים 236 צירים רפובליקאים בבית הנבחרים על התחייבות פומבית להיאבק נגד כל העלאת מיסים שהיא ולהצביע נגדה. המעטים שסירבו לחתום עלולים לשלם על כך במושבם בקונגרס הבא. באחרונה נודע שמו של האיש החזק מוושינגטון כמי שהוביל את הקו הנוקשה ביותר במשא ומתן בין סיעת הרוב הרפובליקאית בבית הנבחרים לבין ממשל אובמה על נוסחה דו-מפלגתית לגבי הרפורמה הכלכלית שיזם הנשיא במאמץ להציל את ארה"ב מהמצוק הפיננסי. לעומת זאת, בכל הנוגע למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אובמה היה יכול למצוא בנורקוויסט ובחבריו שותפים נאמנים ליוזמת שלום. זה בדוק.