חודש מארס טומן בחובו הבטחה לשפע של הזדמנויות פוליטיות. ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי, ככל הנראה, להרכיב את ממשלתו השלישית, נשיא ארה"ב ברק אובמה יגיע לביקור ראשון כנשיא מכהן בישראל, בגדה המערבית ובירדן ומיד לאחר מכן תתכנס בדוחא פסגת הליגה הערבית. מן הסתם, כמדי שנה, היא תאשרר את יוזמת השלום הערבית שנולדה בביירות לפני יותר מעשור.

אם לא תהיינה הפתעות מרעישות, יוכתר ביקורו של אובמה כעוד "הזדמנות שהוחמצה". אך כבר היום, בטרם סוכמו קווי היסוד של הממשלה החדשה, ועוד קודם שייוודע מה נושא עמו הנשיא האמריקאי באמתחתו, חוץ מתחיבת פתק בין אבני הכותל והנחת זר פרחים ביד-ושם, נדמה שאפשר ללכת עוד צעד קדימה ולקבוע שגם הפעם - לקינות העתידיות על "ההזדמנות שהוחמצה" לא יהיה על מה להתבסס. פשוט, מכיוון שמלכתחילה לא הייתה הזדמנות. ולכן אין החמצה.

איזו יוזמה מדינית ראויה לתואר "הזדמנות"? האם כל מהלך מדיני שלא הסתיים בהסכם בין הצדדים צריך להיחשב ל"החמצה"? במחקר שעתיד להתפרסם בקרוב כספר עב כרס, מתמודד פרופסור אלי פודה, מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, עם הסוגיות הללו. המזרחן הבכיר טוען שהיסטוריונים נוהגים להשתמש במונח "החמצת הזדמנות", בהקשר של המגעים המדיניים בין ישראל למדינות ערב ולפלסטינים, חרף העובדה שמלכתחילה לא היה סיכוי של ממש להצלחתם.

כדי לבסס את הטענה, בחן פודה שלושים מהלכים מדיניים, מההסכם בין חיים ויצמן (נשיאה הראשון של ישראל) לאמיר פייסל משנת 1919, שנועד להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת (ומת למעשה בלידתו) ועד לשיחות בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן) שנפסקו ב-2008 בלא הסכם. בין לבין פודה סוקר את גישושיו של קולונל חוסני זעיים, שעמד בראש סוריה למשך מספר חודשים בשנת 1949 והציע לבן-גוריון להיפגש עמו כדי לדון בהסכם שלום. פודה סבור שההסכם לא היה מחזיק מעמד זמן ארוך יותר מימיו הקצרים של שלטונו של זעים. קריאתו של נשיא טוניס חביב בורגיבה במרס 1965 להכרה ערבית בישראל והמשך ההתמודדות עימה בדרכים מדיניות, כמו יוזמת האוטונומיה שראש הממשלה שמיר ניסה לקדם ב-1989, אינן נחשבות אף הן בעיניו להחמצה.