כשלון הקמפיין הישראלי-היהודי, שהתרחש מאחורי הקלעים בניסיון לסכל את מינויו של צ'אק הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה של ארה"ב, שמצטרף לניסיון הגלוי לעין, שבו נטל נתניהו חלק פעיל בניסיון לסלק את ברק אובמה מהבית הלבן, מזכיר לי רב-שיח שהתקיים באמצע שנות התשעים במרכז ג'ורג' מק'גאוורן בוושינגטון. (המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב בשנת 1972).

הדיון נסב על סיקור המזרח התיכון בתקשורת האמריקנית. אחד המשתתפים, עורך של עיתון מצרי חשוב, טען כי "הכל יודעים שהתקשורת האמריקאית נשלטת בידי יהודים", והגיע מיד למסקנה: "מטבע הדברים, הדיווחים והפרשנויות שלה לוקים בהטיה לטובת ישראל". מרטין זיו, אז כתב הוושינגטון טיימס, יהודי במוצאו, התקומם נגד טענתו של עמיתנו הערבי. הוא פירט בזה אחר זה את שמותיהם של בעלי העיתונים ורשתות הטלוויזיה הגדולות, שבגופם אין ולו גם גן יהודי אחד. בדרכנו לחניון, הערתי לזיו שחבל לערער את האמונה הרווחת בעולם הערבי שהיהודים שולטים בתקשורת, כמו גם בפוליטיקה ובכלכלה האמריקאית. הסברתי שהמיתוס שהיהודים שולטים בעולם הוא כוח ההתרעה החשוב ביותר שבידי ישראל. אפשר לכנות אותו "אנטישמיות קונסטרוקטיבית".

במשך עשרות שנים המיתוס הזה מטופח בידי הארגונים היהודים בארצות הברית, ובראשם השדולה היהודית הפרו-ישראלית אייפא"ק, שקנתה לעצמה מוניטין של השדולה השנייה בעוצמתה בוושינגטון (החזקה ביותר היא - NRA איגוד הרובאים האמריקני שמתנגד לפיקוח על נשק). נשיאים מתייצבים לוועידות השנתיות שלה, עשרות חברי קונגרס משתתפים מדי שנה במסעות הסברה של אייפא"ק למען ישראל, וסנאטורים חותמים בעיניים עצומות על עצומות תמיכה של הארגון. באופן ראוי לציון הצליחה הקהילה היהודית, המונה כשני אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית, להגדיל במשך השנים את הסיוע לישראל, לקדם סנקציות נגד איראן ולמנוע סיוע מהרשות הפלסטינית.

אבל יש גם זווית נוספת לדברים - זאת של שכרון הכוח ושל מגבלותיו. הסיפור הבא, ששמעתי מפי דיפלומט אירופי ששירת בשגרירות ארצו בארה"ב, ממחיש זאת היטב. אותו דיפלומט תיאר כיצד יום אחד, בתום סעודת צהריים עם בכיר באייפא"ק, כטוב לבו ביין, נפנף האיש בחשבון ואמר בצחוק גדול: "אם אני רוצה, אני יכול להחתים על זה 98 סנאטורים".