"וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ, לָךְ־אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ." (ספר דברים, פרק ו, פסוק ג)

בספר הקדוש ביותר לעם היהודי, התנ"ך, מופיע הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" יותר מ-20 פעמים. ומשמעותו, על פי מרבית הפרשנים, הינה, כי ארץ ישראל משופעת כל טוב, מפירות ועד בקר וצאן ועד בכלל. אלא שאם נקפוץ לימינו אנו ולמדינת ישראל של שנות האלפיים, נראה כי אפשר לקבוע בוודאות שאת כל הטוב שיש בארץ מקפידות ממשלות ישראל לדורותיהן להעניק למעטים, מקורבים לצלחת, והכל במחיר נמוך מאד, אם בכלל.

במאמר זה נעסוק בהפקרות הרבה בה נוהגת ישראל באוצרות הטבע שלה - אלה שאמורים להתחלק בין כל אזרחיה, ואינה מאפשרת לכולם ליהנות מהפירות שלהם. בכל תחום שנבחן ובכל אזור גאוגרפי בו נעסוק נראה את אוזלת היד וקוצר הראות בה נהגו מי שאפשרו לחברות ישראליות ובינלאומיות להשתלט על אוצרות טבע אלה.

הדברים הללו נוגעים למחצבי הטבע הייחודיים המצויים בים המלח, אתר ייחודי מסוגו בעולם, ממשיכים לחברות המים המינרלים, השואבות מהמעיינות המצויים באזורים שונים בארץ (מעין גדי שבדרום ועד רמת הגולן שבצפון), ממשיכים אל אתר החרמון, ההר הגבוה בישראל, שניתן בחינם לקבוצת מתיישבים שעברה להתגורר בסמוך אליו לפני כ-45 שנה ומגיעים עד החברות הכורות את החול המצוי לאורך חופי הים ובתוכו. היוצא מן הכלל, שאינו מצביע על כל היתר, הם מרבצי הגז הטבעי שנמצאו במעמקי הים התיכון. גם בתחום זה נהגה הממשלה בתחילת הדרך באותה אוזלת יד ובאותו עיוורון המאפיין את פעילותה, אולם הצליחה, ברגע האחרון, לתקן את המעוות ולגבות עבור אזרחי ישראל את חלקם בתגליות חשובות אלה, חלק המוערך במיליארדי דולרים שיכנסו לקופה הציבורית בשנים הקרובות.