כאשר הגיעו שלושת ראשי ש"ס ביום ראשון בצהריים ללשכת ראש הממשלה, הם כבר הבינו שהאופוזיציה מחכה להם. הם הפנימו שאסטרטגיית בחירות שלמה קרסה, ושהברית עם נתניהו, שנראתה להם בלתי שבירה,  נופצה בנוק-אאוט בידי  הברית המפתיעה של הפוליטיקה החדשה – בין יאיר לפיד לנפתלי בנט.

השרים (עדיין) אלי ישי ואריאל אטיאס ואריה דרעי, שחלומו לחזור לשולחן הממשלה התרסק באחת, עוד ביקשו להאמין באותן שעות, שנתניהו יפתיע אותם, וישלוף פתרון שישאיר אותם בממשלה. אבל במקום זאת הם שמעו ממנו שאין לו ברירה, שיאיר ונפתלי לא מאפשרים לו, ושבצער רב הוא נאלץ לוותר עליהם, ואולי בהמשך ייווצרו התנאים.

האווירה בפגישה היתה מתוחה ומעיקה. בשלב מסוים, הציע להם נתניהו: "תלכו לשלי, אולי אתם תצליחו לשכנע אותה להצטרף, ואז תהיה לנו ממשלה אתכם. אני ניסיתי. הצעתי לה הרבה, אבל היא לא מוכנה.'' הנוכחים בפגישה כבר ידעו שאלה הם דברי סרק, שהרי בשבוע האחרון הפעיל דרעי מכבש לחצים על יושבת ראש מפלגת העבודה. בניסיון לשכנע אותה לאחד כוחות, השתמש דרעי כמעט בכל טיעון אפשרי. הוא אמר לה שהם מחזיקים בהשקפת עולם כלכלית- חברתית זהה, שהם יעשו דברים גדולים ביחד בממשלה, שהם ימנעו את הפגיעה בחלשים שמתוכננת בתקציב המדינה – אבל היא נותרה בסירובה.

מבחינת ש"ס, מדובר בלא פחות ממפלה. ישיבה באופוזיציה משולה לקללה, ואין בה כל ערך. דרעי וישי יכולים להמשיך ולאיים (בינתיים בשיחות סגורות) שהם יפעלו מהאופוזיציה כדי להפיל את נתניהו, אך אלה הן אמירות שנועדו לתעל את הכעס וההלם לאפיקים קונסטרוקטיביים.  גם להם ברור שבהזדמנות הראשונה שתצוץ הם יקפצו חזרה לממשלה. הספיקה להם קדנציה אחת של ישיבה באופוזיציה, שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי של המפלגה כאירוע טראומתי שיש להימנע ממנו בכל מחיר. ישי עצמו עדיין לא השתחרר לגמרי מהלם הישיבה באופוזיציה שכפה עליו אריאל שרון ב-2003, אז נאלץ לעזוב את משרד הפנים ולפנות אותו לטובת אברהם פורז, סגנו של טומי לפיד משינוי. כעת הוא עשוי לאבד את משרד הפנים בשנית – וכמה  סמלי ואכזרי הדבר -  כנראה לבנו של טומי, ליאיר לפיד. ימי האופוזיציה מבחינת ישי היו ימים של יובש תקציבי ושממון. הוא נשבע שלשם לא יחזיר את ש"ס, והניח שההצמדות לנתניהו תקנה לו חסינות.