מה בוער לאובמה להגיע לכאן בחודש הבא? מדוע הזדרז להכריז בראשית חודש פברואר על ביקור שמתוכנן לאמצע מארס, מדוע הוא לא מעניק לממשלה החדשה מאה ימי חסד לגיבוש המדיניות שלה? אחרי הכל, מדובר בסוגיות הרות גורל, כמו גבולות הקבע של המדינה, ביטחונה, יחסיה עם השכנים ועקירת רבבות אנשים מבתיהם. בארבע שנות הקדנציה הראשונה שלו, רגלו של הנשיא לא דרכה כאן. גם כאשר ביקר אצל השכנים- בטורקיה ובמצרים (זוכרים את נאום קהיר?) - הוא ויתר על ביקור נימוסים בירושלים.

הנשיא אובמה לא יגיע לירושלים ולרמאללה לפני השבעתה של ממשלת ישראל החדשה. מעשה המרכבה עשוי להבשיל לכדי הסכם קואליציוני ברגע האחרון, באמצע מארס. כלומר , בעוד חמישה שבועות.

אז למה הפעם?

קשה להאמין שלוח הזמנים הפוליטי והאתגרים העצומים שממתינים לראש הממשלה נתניהו נעלמו מעיניהם של בכירי הבית הלבן ומחלקת המדינה בוושינגטון. אפשר גם להניח שההחלטה על מועד הביקור, כמו גם ההחלטה לבשר עליו בעיצומו של המו"מ הקואליציוני, לא התקבלו כלאחר יד. מהיכרותי רבת השנים עם נהלי העבודה האמריקאים, החלטות מעין אלה מתקבלות בדרך כלל רק לאחר עיון, דיון ותכנון. בעיני רוחי אני רואה את יועציו של הנשיא מעיינים בעדכונים היומיים שמשוגרים מהשגרירות בתל אביב, הכוללים קטעים נבחרים מהעיתונות הישראלית על המשא ומתן הקואליציוני. גם הם גילו בוודאי שצריך זכוכית מגדלת כדי למצוא שם את המילים "תהליך מדיני", "משא ומתן לשלום", "הסדר קבע", "סידורי ביטחון", "פינוי התנחלויות" וכל ביטוי אחר לסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לעומת זאת הם מוצאים בשפע צמדי מילים בנוסח "שוויון בנטל", "מעמד הביניים", "צדק חברתי" ועוד.