תגידו מזל טוב לציפי לבני, היא קיבלה את מה שרצתה. ההסכם הקואליציוני עליו חתמה עם בנימין נתניהו לא מותיר מקום לספק ביחס לתפקידה המרכזי בניהול המו”מ עם הפלסטינים. לבני תהיה הנושאת והנותנת מטעמו של ראש הממשלה, היא תרכז את המו”מ המדיני - ולא יתקיים במקביל שום ערוץ הידברות עם הפלסטינים שיעקוף אותה. לכאלה רזולוציות גבוהות ירדה יו”ר התנועה בהסכם הקואליציוני, עד שדאגה להכניס סעיף המורה לכלל משרדי הממשלה והגופים הרלוונטיים לסייע לה בניהול המו”מ המדיני. עד כאן הכל טוב ויפה, למעט פרט אחד זניח: אין מו”מ מדיני, לא היה מו”מ מדיני בארבע השנים האחרונות, וספק גדול אם יהיה כזה בשנים הבאות.

הדבר נעלם אולי מעיניה של שרת המשפטים הנכנסת, אבל לאורך כל הקדנציה החולפת, בתקופה שהיא התקשתה להוביל את האופוזיציה, העמידו הפלסטינים תנאי בסיסי לחידוש השיחות עם ישראל: הפסקה מוחלטת של הבניה בהתנחלויות. גם כאשר נאותה ישראל להכריז על הקפאת בניה בת 10 חודשים סירב אבו-מאזן לחדש את המשא ומתן, מפני שההקפאה לא כללה את הבניה בשכונות המזרחיות בירושלים. רק לקראת סוף התקופה התרצו הפלסטינים, והמשא ומתן חודש, אך מיד אחר כך הופסק מכיוון שישראל חזרה לבנות בשטחים.

זה היה הרגע המכונן של הקדנציה הקודמת, הרגע שבו נגזר דינו של התהליך המדיני עם הפלסטינים: ספטמבר 2010, סוף תקופת ההקפאה הישראלית של הבנייה בהתנחלויות. האמריקאים המתוסכלים, שרק שבועיים קודם לכן הצליחו סוף סוף להושיב את הצדדים סביב שולחן אחד, מצאו עצמם שוב בנקודת ההתחלה. באבו-מאזן הפצירו אז להמשיך את השיחות עם הישראלים למרות חידוש הבנייה בהתנחלויות, ומנתניהו ביקשו להאריך את ההקפאה בשלושה חודשים - שניהם סירבו.

כעת, עם תחילת כהונתה של ממשלת נתניהו השלישית, כדי שיחודש התהליך המדיני צריך לקרות אחת משתיים: או שראש הממשלה יקפיא את הבנייה, או שיו”ר הרשות יסיר את הדרישה להפסקת בנייה כתנאי מוקדם. אשר לאבו-מאזן, אין סיבה להעריך שהוא ייתן לציפי לבני את מה שסירב להעניק לברק אובמה ולהילארי קלינטון (עם כל הכבוד להסכם הקואליציוני שחתמה עם נתניהו).