לוגיקה מזרח תיכונית: הסדר זמני הוא הדבר היחיד הקבוע

מנהל של אחת מסוכנויות האו"ם הבולטות שפועלות בגדה סיפר לי על שיחה מאלפת שקיים עם קצין בכיר בצה"ל. "אתה יודע מה ההבדל בין שטחי A, B, ו-C? שאל הקצין. "כמובן", השיב המנהל, וחזר על אותם פרטים הידועים מתוך הסכם הביניים משנת 1995 (אוסלו ב'). "שטח A הוא השטח שנמצא באחריות מלאה של הרשות הפלסטינית, שטח B נמצא באחריות ביטחונית של ישראל ואחריות אזרחית של הפלסטינים, ושטח C מצוי באחריות מלאה של ישראל. כל זה עד להסדר הקבע". בתגובה, חייך הקצין והשיב  לדיפלומט הזר: "אתה  טועה - A זה ערפאת, B זה בלגאן ו-C (המשתרע על פני 60 אחוזים משטחי הגדה, בהם כל בקעת הירדן – ע.א.) זה "chelanu". 

זו לא בדיחה. דבריו של הקצין הישראלי משקפים היטב את יחסו של הממסד הישראלי להסכם הביניים. 

החשש המסורתי של הישראלים באשר לכוונת הפלסטינים להשלים עם קיומה של ישראל באזור, שניזון מ"תורת השלבים" הישנה של אש"ף, שכנע את הישראלים ש"הסדר קבע" עבור הפלסטינים הוא עניין זמני בלבד. במקביל, תנופת ההתנחלויות בכל תקופות הביניים לימדה את הפלסטינים שאין מומחים גדולים יותר מהישראלים בהפיכת הזמני לקבוע.