"אני לא מאמין שיש במגרשי הכדורגל בעולם עוד בן אדם אחד שסבל  מגילויי גזענות כפי שאני סבלתי", אמר רפעת (ג'ימי) טורק, כשישבנו בשבוע שעבר במסעדת באבאיה המשקיפה על חוף יפו, עיר הולדתו.

כאן, על חולות הים, התחיל טורק את דרכו ככדורגלן צמרת. היה זה אוהד של הפועל ת"א, שטורק כבר אינו זוכר את שמו, שראה אותו מכדרר בחוף הים עם חבריו והזמין אותו לאימון של הקבוצה. הוא הזמין אותו שוב ושוב, עד שטורק התרצה -  והשאר היסטוריה.

רפעת טורק הפך לסמל המובהק של קבוצת הפועל ת"א בכדורגל ולפורץ הדרך לשאר הכדורגלנים הערבים בארץ, שמציפים היום את הרכבי הקבוצות בליגות העליונות ואף מצטיינים בהן. אין כמעט קבוצת כדורגל אחת בליגת העל שאין בה לפחות שניים או שלושה שחקנים ערבים. הקבוצה היחידה שמדירה ערבים משיקולים אידאולוגיים היא בית"ר ירושלים, וזוהי נקודת התחלה טובה לשיחה.   

התיישבנו על השולחן המשקיף לים. ועוד לפני שהגיע המלצר, החל טורק במונולוג כואב. כאילו השאלה כבר ריחפה באוויר, למרות שעדיין לא נשאלה. נדמה היה שבלי מילים לחצתי על הנקודה הרגישה ביותר שלו. "אני זוכר משחקים שבהם כל הצופים באצטדיון היה קמים על רגליהם, ואני הייתי לבד מולם", מספר טורק. "כולם היו מקללים, יורקים, זורקים חפצים, כל שנייה -  בום, תפוח בום, אגס, וקללות. אין אירוע ביטחוני שקרה במדינה שלא שייכו אותו אליי. אתה זוכר את הפיגוע במלון סבוי בת"א (מארס 1975)? כמה ימים צעקו לי במגרש: 'הרגת את האנשים בפיגוע ועכשיו אתה בא לשחק?".