ושוב פעם חסן נסראללה מאיים. בנאום שנשא ביום השאהיד ושודר בשבת מעל מסכי ענק שהוצבו במתחם השוהאדא בפרבר דרומי בביירות התרברב מנהיג החיזבאללה:  "יש תחנת כוח שאם נפגע בה ישראל כולה תוחשך. האם היא מסוגלת לעמוד בשישה חודשי עלטה?" שאל הנוכח-הנפקד, שלא מעז כבר שש שנים כמעט לצאת מהבונקר ולדבר בפני ההמונים. 

זה כבר הפך כמעט לריטואל: כל כמה זמן יוצא נסראללה מהבונקר שבו הוא חבוי מאז מלחמת לבנון השנייה. ומאיים. פעם הוא מאיים שחיזבאללה יכבוש את הגליל, פעם זה להרוס את תל-אביב, לנקום את חיסולו של מוראנייה ועוד. הפעם האיום הוא, כאמור, להחשיך את הגליל.

 אין צורך בפרשנויות עמוקות במיוחד כדי להבין שההתרברבויות והאיומים של חסן נסראללה עומדים ביחס הפוך למצבו הבעייתי ולכוחו ההולך ופוחת. מקרה קלאסי של התקפה לצורך הגנה,  מתוך חשש לגורלו האישי ולמעמד הארגון שבראשו הוא עומד מאז אותו יום בפברואר 1992 שבו חיסלה ישראל  את קודמו בתפקיד, עבאס מוסאווי. נסראללה, לזכותו ייאמר, הוכיח לא פעם כי הוא מנהיג  בעל חושים חדים, שמיטיב לקרוא את המפה המדינית-פוליטית. יש להניח שגם עכשיו הוא קורא נכון את המפה החדשה של המזרח התיכון ואת המתרחש בסוריה אצל פטרונו בשאר אסד, שחי על זמן שאול.

הוא מבין שאת התשלום - אם וכאשר ייפול אסד - יידרש גם הוא לשלם, ובמזומן.