גבולות של תקוה

כששמעתי בשבת בערב את שר החוץ לשעבר (ואולי גם בעתיד), אביגדור ליברמן, מצהיר בתוכנית "פגוש את העיתונות "בערוץ 2 שאין שום סיכוי להסכים עם הפלסטינים על גבולות קבע, ושכל שנותר לעשות זה "לנהל את המשבר", נזכרתי בילדה הקטנה מעזה, ששעה קלה קודם ישבה לידי, וצפתה בהצגת הקרקס ליד קיבוץ יקום. 

כשפניה עטויות במסכה רפואית לבנה, היא ישבה בין ילדים פלסטינים אחרים שמתמודדים כל יום מחדש עם מחלות קשות ואשר הובאו לשם ליום כיף. הם ישבו לצידם של ילדים ישראלים בני גילם, וצפו בהנאה משותפת בתרגילים המשעשעים שהתרחשו מולם. לרגע נדמה היה שיש תקווה. אבל רק לרגע.

כששמעתי את ליברמן מבטל בהבל פה את התקווה לסיום הסכסוך, חשבתי על אותם ילדים וגם על יובל רוט, שהסתובב באולם גאה כטווס. יובל, שאחיו נהרג בפיגוע טרור, הוא הרוח החיה של "בדרך להחלמה"- ארגון מתנדבים ישראלי שמסיע ילדים פלסטינים לטיפולים בבתי חולים בישראל. עיני נפלו על הפלאייר בעברית ובערבית שקיבלתי בתום המופע ממתנדבי ארגון "סלאמיתכום" ( תהיו בריאים). כתוב שם שהארגון הוקם במטרה לתת תקווה לחולים ולבני משפחותיהם, להעלות חיוך על פניהם ולהגשים את משאלתם. 

החמלה והתקווה, כידוע, אינם יודעים גבולות, אך ללא גבולות ברורים – או לפחות חתירה מתמדת אליהם - אין תקווה. עמים הנחצים בידי גבולות תרבותיים, דתיים וחברתיים זקוקים לגבול מדיני. שום הסדר ביניים לא יוכל להיות מנוהל בין כובש לנכבש, ללא אופק מדיני.