המעצרים המנהליים הפרו את הסדר

רק אחרי מותו של האסיר הפלסטיני, ערפאת ג'ראדאת, ההפגנות האלימות שפרצו בעקבותיו, והחשש כי זהו הניצוץ שיצית אינתיפאדה שלישית, נזכרה התקשורת הישראלית להתייחס בהרחבה לבעיית האסירים שובתי הרעב בבתי הכלא הישראלים. מעט מאוד אנשים בישראל, ביניהם אף בכירים במערכת המדינית והביטחונית, היו מודעים למידת החשיבות שמייחסים הפלסטינים לסוגייה זאת. עד כמה היא מהווה, מבחינתם, עקב אכילס של כל הסדר מדיני. כך היה - וכך יהיה תמיד.

התסכול העמוק החל להצטבר מיד לאחר הסכמי אוסלו, כאשר ברחוב הפלסטיני היו משוכנעים שלאחר חתימת הסכם שלום ישוחררו מבתי הכלא כל האסירים, שמבחינתם הם שבויי מלחמה. רק כדי לסבר את האוזן, עד למועד החתימה על ההסכם בבית הלבן, ב-13 בספטמבר 1993, לא היה כמעט צעיר פלסטיני בשטחים מעל גיל 8, בגדה ובעזה, שלא חווה, לזמן כלשהו, מעצר או מאסר בבית כלא ישראלי. הימים היו ימי אינתיפאדה, וכל צעיר פלסטיני ראה בגיוס לשורותיה מחויבות אישית-לאומית. זאת בעיקר על רקע האווירה ששררה אז, שבה הימנעות מכך הייתה מחשידה אותו בעיני הסביבה כמשת"פ (משתף פעולה).

אחרי החתימה על הסכם אוסלו, כאמור, ניעורה התקווה שישובו האסירים כולם לביתם, ודף חדש ייפתח בין העמים. זה כמובן לא קרה. ישראל שיחררה אמנם אלפי אסירים שהתחייבו לחתום על הצהרה שלא ישובו לעסוק בטרור, אבל אלפים אחרים – כאלה שלא השתייכו לאש"ף, או שהיו שפוטים לתקופות מאסר ארוכות - נותרו בכלא.

הישראלים רואים בפלסטינים הכלואים בישראל "טרוריסטים". מנגד, הפלסטינים ללא יוצא מן הכלל רואים בהם לוחמי חופש, ובמאבקם קרב לאומי מזוין נגד הכיבוש. בין שלל הטעויות הרבות של הסכם אוסלו, שהפכו את מימושו למשימה כמעט בלתי אפשרית, סוגיית האסירים הפלסטינים הייתה, ללא ספק, אחד הפרמטרים המרכזיים שגרמו לפלסטינים להתאכזב "מפירות השלום" , להתייאש מההסכם ולא להאמין בעידן החדש שהבטיחו המנהיגים על כר הדשא בבית הלבן.