לא ימין, לא שמאל, הישראלים בחרו בשינוי מבפנים
הבחירות בישראל לא עסקו בשלום, אומרת ד"ר עינת וילף, אלא בהתמקדות “בבניין האומה בבית”.
להיות ישראלי בעולם זה להסתובב לעתים קרובות בתחושה שישראלים ובחירותיהם אינם מובנים ואינם מפורשים נכון. בעת הבחירות לפני שלושה שבועות התראיינתי רבות לתקשורת הזרה. עניינה אותם שאלה אחת בלבד: מה משמעותן הבחירות ותוצאותיהן לשלום. התקשורת העולמית סיפרה סיפור על הקצנה ישראלית ימינה בימים שלפני הבחירות, ועם היוודע התוצאות דיווחה, באנחת רווחה ניכרת, על שיבתם של הישראלים למרכז. עבור מרבית הישראלים הן השאלה על השלום והן הפרשנות ביחס להקצנה ימינה ולשיבה למרכז לא היו יכולות להשמע פחות מחוברות לבחירות מנקודת מבטם.
הבחירות בישראל לא עסקו בשלום ואף לא קרוב לכך. כשהעולם ביקש לדעת האם הישראלים הלכו לימין או לשמאל או שמא למרכז, הישראלים בכלל בחרו אם ללכת פנימה או החוצה ובחירתם הברורה היתה פנימה. אם לשאול מונח מהדיון האמריקאי בבחירות האחרונות, הישראלים החליטו להתמקד “בבניין האומה בבית”.
רבים מאלה המתעניינים בישראל היו מוטרדים עמוקות מבחירתם של הישראלים להתמקד פנימה. הם תהו כיצד יכולים הישראלים לעשות זאת כשהעולם הערבי סביבם עולה בלהבות, כשהם ממשיכים לשלוט בגדה המערבית ההופכת חסרת שקט מיום ליום וכשאיראן ממשיכה במאמציה להשיג יכולות גרעיניות צבאיות. פרשנים מתוסכלים ראו בכך סימן לבריחה מן המציאות או לאדישות בוטה.
אבל הישראלים עשו בחירה רציונאלית. הם לא ברחו מהמציאות ולא הפגינו אדישות כלפיה. להיפך, הישראלים הביטו סביבם: לעולם הערבי, לגדה המערבית ולאיראן והעריכו שהם לא צפויים לעמוד בפני הכרעות קשות בתחומים אלה בזמן הקרוב. בין אם בניתוח קר או מתוך תחושה, הישראלים הבינו שהעולם הערבי יהיה מוצף בבעיותיו לעוד שנים רבות, שהערבים בגדה המערבית, גם אם הם ממשיכים לתעב את השליטה הישראלית על חייהם, עדיין אינם בשלים לקבל את ההחלטות הקשות שיביאו את השליטה הזו לידי סיום, ושהנושא האיראני, גם אם קריטי, תלוי במגוון רחב של מרכיבים ולא יוכרע בבחירות כלליות.
