האלוף במילואים, עמוס ידלין, היה ראש אמ"ן בצה"ל עד לפני שנתיים. בישראל, ראש אמ"ן הוא "המעריך הלאומי". הוא האיש היושב בראש הפורום החשאי המכונה "ועדת ראשי השירותים", פורום בו משתתפים גם ראש השב"כ וראש המוסד, יחד עם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. בסופו של יום, הערכת המודיעין הלאומית של ישראל נמצאת בידיו של ראש אמ"ן, החולש על חלק הארי של קהיליית המודיעין הישראלית המשובחת ועתירת הנסיון. אין בישראל תפקיד רגיש יותר, אחראי יותר או נפיץ יותר מראש אמ"ן.

ידלין הוא איש זהיר, מאופק, טייס מצטיין בחיל האוויר שהשתתף בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק  [1981], שנולד למשפחה פוליטית (אביו, אהרן ידלין, היה שר חינוך), ומטפח גינונים ג'נטלמניים ונימוסים אירופיים בלב המזרח התיכון המיוזע. הוא שותף לחלק מהביקורת הנוקבת שנמתחה על הקברניטים הישראלים על ידי עמיתיו מאיר דגן (לשעבר ראש המוסד) ויובל דיסקין (לשעבר ראש השב"כ), אבל הוא הקפיד למתוח את הביקורת שלו בחדרי חדרים, ולא "התפוצץ" איתה בחוץ. הוא היה גם שותף (אם כי לא עיקרי) למאמץ של הצמרת הבטחונית של ישראל (הרמטכ"ל אשכנזי, ראש השב"כ דיסקין וראש המוסד דגן), למנוע מבנימין נתניהו ואהוד ברק לבצע מניפולציות שיאפשרו להם לגרור את  מדינת ישראל להרפתקאות מסמרות שיער ומיותרות טרם זמנן בין השנים 2011-2008. בניגוד לרבים אחרים, כשסיים את הקאריירה הצבאית המזהירה שלו לא הלך ידלין "לעשות לביתו", אלא המשיך לעשות את אותם הדברים פחות או יותר, תחת דגל אחר. עכשיו הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב, שהוא אולי מכון המחקר הביטחוני-אזרחי הבולט והחשוב בישראל בשנים האחרונות.

 ביום שני התייצב ידלין והציג את הערכת המצב האסטרטגית של המכון לשנת 2013. בדרכו השקטה והמאופקת, שפך ידלין דלי של מי קרח על תוכניותיו האסטרטגיות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. יום או יומיים לפניו חזר נתניהו על המנטרה שלו, שאמורה לסייע לו בהרכבת ממשלה "רחבה ככל האפשר", והעלה את העניין האיראני על ראש שמחתו. נתניהו, אמן הפחדות בעל שם בינלאומי, ניפח כהרגלו את מפת הסכנות והאיומים המרחפת מעל המדינה השברירית, וניסה לדרבן את שותפיו הקואליציוניים הפוטנציאליים לעזוב את השטויות ולמהר פנימה. ואז בא ידלין. הערכת המצב שהציג שפעה אופטימיות, היו בה הרבה יותר סיכויים מסיכונים, ואפילו בנושא הנפיץ ביותר, הלוא הוא הגרעין האיראני, הוריד ידלין את הטון, הקטין את הלהבות, וקבע שאין שום וודאות ששנת 2013 תהיה אכן "שנת ההכרעה". הרי כך הוגדרו גם השנים 2012 ו-2011 ואפילו 2010 בשעתן, אך כולן נאספו אל אבותיהן בשיבה טובה, ללא "הכרעה" כלשהי. ידלין סבור שיכול להיות שגם השנה לא יקרה שום דבר בחזית האיראנית, והוא יודע לנמק את זה.

צריך להבין משהו: העובדה שכל שנה מחדש מוגדרת בישראל כשנה המכריעה, הקריטית, הדרמטית והרת הגורל ביותר בתולדות המדינה בפרט והעם היהודי בכלל, מסייעת לקברניטים ולראשי מערכת הביטחון להמשיך לתחזק תקציב ביטחון מפלצתי, שהתנפח בעשור האחרון כמעט פי שתיים. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט חשף לאחרונה שכדי להכין תקיפה פוטנציאלית באיראן בזבזו נתניהו וברק בשנת התקציב האחרונה 11 מיליארד שקלים. גם אם הסכום מופרז, העקרון ברור. "בהפחדות תעשה לך תקציבים" - זו השיטה בישראל. אז ידלין בא וקבע שהשנה הזו יכולה להיות שנת סחבת נוספת. ארה"ב והמערב יציגו בקרוב הצעה מפתה לאיראנים, הצעה שנחשפה כאן לאחרונה. יש בהחלט פוטנציאל לכך שייווצר מצב שהאיראנים ימשיכו להקפיא את ההתקדמות שלהם ויעדיפו להשאר ב"טווח הסתערות" לפצצה, אבל לא לחצות את הקו האדום האמריקני, עד יעבור זעם. זה יכול להיות המצב גם לעוד כמה שנים. על פי ידלין, ישראל בהחלט "יכולה לחיות" עם סיטואציה כזו, שעדיפה על פצצה, או על הפצצה.