7 מיליארד שקלים, תזכרו את המספר, זה הסכום שהוציאה מדינת ישראל בשנת 2012 על מתן קצבאות ילדים ליותר ממיליון משפחות, או כ-2.5 מיליון ילדים בסך הכל (הנתון המעודכן הוא ,1,048,000 משפחות בשנת 2011 לפי נתוני הביטוח הלאומי). אם היו שואלים את משרד האוצר הסכום הזה היה יורד ב-50% לפחות. למעשה, פקידי האוצר לא חיכו שישאלו אותם, ובמסגרת תוכנית הקיצוצים הענקית שממתינה לממשלה הבאה זו בדיוק ההמלצה שלהם.
במשרד האוצר מציגים משנה סדורה לפיה קצבאות הילדים צריכות להיות זהות לכל אחד מהילדים במשפחה ולא משנה מהו מספרם. זאת, בניגוד למצב הקיים מאז ההסכמים הקואליציוניים של שנת 2009, ולפיהם הקצבה לכל ילד הולכת ועולה עד לילד הרביעי, ואז יורדת במקצת ונשארת קבועה לכל הילדים הבאים. במאמר זה ננסה להסביר מדוע כל קיצוץ בקצבאות הילדים, ולו גם הקטן ביותר, עשוי להיות הרסני, ובדרך ננסה לנפץ כמה מיתוסים שדבקו במונח הקרוי קצבאות ילדים.
נכון לסוף שנת 2011 עומדת הקצבה החודשית לילד הראשון בישראל על 169 שקלים, לילד השני על 252 שקלים, לילד השלישי על 284 שקלים, לילד הרביעי על 446 שקלים - ומכאן והלאה הקצבה הופכת לקבועה עבור כל ילד, ומסתכמת בסכום של 375 שקלים.
הרבה מאוד פופוליזם ניתן למצוא, כאמור, בשיח על קצבאות הילדים בישראל, ולצדו מתקיים גם שיח - שבהיעדר מילים אחרות אין להגדירו אלא כגזעני, ושכמוהו ניתן למצוא בלא מעט מדינות המתמודדות עם הגירה מסיבית. הדברים הקשים הללו אמורים בעיקר לאור הטענות הנשמעות חדשות לבקרים כאילו קצבאות הילדים הן משאת נפשו של הציבור החרדי החי בישראל ולצדו גם של הציבור הערבי (מגזרים שבהם הילודה גבוהה).
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
