התובנה המרכזית מתוצאות הבחירות בישראל ברורה: ישראל חזרה לשפיותה. הציבור מאס בקיצונים ובקיצוניות ומאותת למנהיגיו: עד כאן. רוצים נורמליות. רוצים לחיות בשקט. לא מוכנים להמשיך להיות פראיירים של מגזרים מסוימים (בעיקר המגזר החרדי). לא רוצים להסתכסך עם כל העולם. מוכנים לקחת סיכון לשלום, אם רק היה לנו פרטנר.
שלושה דברים משמעותיים התרחשו בקלפיות בישראל: אזהרת אי-אמון בולטת בראש הממשלה נתניהו. הצבעת אמון מפתיעה בעיתונאי חסר ניסיון אבל עמוס קסם אישי כיאיר לפיד. ותיקו לא צפוי בין גוש הימין לגוש המרכז-שמאל. זה יכול היה להיות משמעותי הרבה יותר אם היה לנתניהו יריב מובהק, אמיתי ומנוסה בבחירות הללו. במצב כזה, ביבי היה מפסיד את השלטון, ומשולח לביתו בקיסריה אבל וחפוי ראש. אבל צעדים אנטי-דמוקרטיים וחוקים דרקוניים שהועברו בכנסת מבעוד מועד, אפשרו לנתניהו לבודד את המערכת ולמנוע מיריבים מסוכנים לחדור אליה. בוגרי מערכת הבטחון בישראל נאלצים להמתין כעת 4 שנים בטרם יוכלו לקפוץ לבריכה הפוליטית. בכך יובש המאגר העיקרי שאפשר למערכת הפוליטית בישראל להתחדש ולהתרענן, ונסללה הדרך להנצחת שלטונו של "ביבי קינג".
עד שהציבור הישראלי התייצב וקבע אחרת. ביום הבחירות הראו סקרי העומק של הליכוד מפולת עד כדי 27-28 מנדטים. מדובר בתבוסה בלתי נתפסת. התעוררות של הרגע האחרון וקמפיין "גוועלד" קולני וצעקני מזערו את הנזק, ואפשרו לנתניהו לגייס ברגע האחרון רוב דחוק לגוש הימין (61-59). המנהיג היחיד שמסוגל כמעט להפסיד קמפיין בתנאים אופטימליים כאלה, מבלי שיש על המגרש משחק אמיתי ויריב ממשי, הוא בנימין נתניהו.
מלכותו האוטוקרטית הסתיימה, זמן קצר לאחר שהחלה. נתניהו למד על בשרו את מגבלות הכוח. למרות שהוא קרוב לשבור את שיאי השהות בתפקיד, ביבי הוא אחד מראשי הממשלה האהודים פחות בהסטוריה הפוליטית הישראלית. הוא מוריד את כוחו של הליכוד בבחירות באופן עקבי, וחתום על כמה מהתוצאות היותר מביכות של מפלגת השלטון.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
