"גם בין השחורים יש צבעים: יש שחור כהה ויש מוקה. המוקה הם יותר חכמים. אלה שטיפה יותר מעורבים, כמו אנדרו קנדי למשל, אתה רואה את המעמד שלו. את האישיות שלו. הוא בודק אותך והוא חכם. השחורים האחרים הם באמת טמבלים. מה שתגיד להם הם כמו עבדים. תגיד להם לעשות ככה. הם יעשו ככה".

את המילים הללו לא ביטא סוחר עבדים מהמאה ה-18, אלא היה זה פיני גרשון, המאמן לשעבר של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, בהרצאה שנשא בפני קבוצת מנהלים בשנת 2001. דבריו התקבלו בצחוק רועם. כשהדברים פורסמו בתקשורת גרשון התנצל, אבל לא שילם מחיר על כך. הוא המשיך לאמן את קבוצת הכדורסל שזה עשרות רבות שנים נחשבת ל"קבוצה של המדינה".

12 שנים חלפו מאז אותה התבטאות אומללה, אבל תפיסות העולם הגזעניות רק הלכו והשתרשו במגרשי הספורט של ישראל. השערורייה האחרונה פרצה במגרש הכדורגל של בית"ר ירושלים: חלק מהאוהדים זעם על כוונת ההנהלה – אגב, הנהלה זו עושה הרבה, אם כי לא מספיק, כדי להילחם בגזענות. המנג'ר, איציק קורנפיין, אף הגיע לעימות חזיתי עם האוהדים היותר קיצוניים של קבוצתו, אך עדיין לא יכול להם - להחתים שני שחקני כדורגל מוסלמים מצ'צ'ניה. את מחאתם הביעו האוהדים באחד המשחקים הקודמים, והניפו ביציע שלט צהוב ובולט שעליו נכתב: "בית"ר טהורה לנצח". הדבר חולל סערה בציבור הישראלי - היהודי והערבי כאחד. הביטוי "טהור" נגע באחד הפצעים היחידים שעדיין גורמים לחברה הישראלית להתרעם, להזדעזע, לדחות בשאט נפש – זכרון אימי השואה.

אבל עד לאותו רגע שבו האוהדים השתמשו בביטוי הלקוח מהטרמינולוגיה ה"ארית", הגזענות המופגנת כלפי הערבים עברה בשקט. לעיתים אפילו קיבלה לגיטימציה שבשתיקה מרבים וטובים. ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד אולמרט, אוהד ותיק של בית"ר, המשיך ללכת למשחקי הקבוצה ולא אמר מילה בנושא. אבל ברגע שבו הגזענות קיבלה גוונים "שואתיים", הוא הצהיר שלא ילך יותר למשחקי הקבוצה. אגב, שירי שואה למיניהם נשמעו לא פעם גם ביציעי הפועל תל-אביב בכדורגל ובכדורסל, וכוונו בעיקר נגד היריבה העירונית, מכבי תל אביב, וראשיה. הקבוצה נענשה בעקבות כך, אך כמו במקרה של בית"ר ירושלים, קשה לדרוש מראשיה לשלוט באופן מלא בחמומי המוח.