גם בישראל וגם באיראן מתנהלות בימים אלה מערכות בחירות. אזרחי ישראל ילכו לקלפיות בעוד כמה ימים; אזרחי איראן בעוד כ-5 חודשים, אך שתי מערכות הבחירות הללו עוסקות מעט מאוד בשורה התחתונה שמרתקת את העולם: האם תוצאותיהן יפחיתו, או יגבירו ,את הסיכוי לעימות אזורי בין שתי המדינות, עימות שעשוי להשפיע עמוקות על המציאות הבינלאומית של 2013.

באיראן, הבחירות מתנהלות סביב הצל הכבד של דיכוי המחאה הירוקה של 2009. המועמדים הרפורמיסטים של אז נתונים עדיין במעצר בית, והרפורמיסטים בחוץ מתלבטים האם התמודדות עשויה לתת לגיטימציה למשטר שכבר הוכיח שלא יירתע מזיוף התוצאות.

בישראל מתנהלת מערכת בחירות משונה; כזו שהתוצאה היא הדבר היחיד הידוע בה בוודאות – או לפחות כך זה נראה. לפרקים זו נראית מערכת בחירות שסבה סביב המצב החברתי המעיק של מעמד הביניים, לעתים היא פונה פנייה חדה אל התחומים האזוריים ועוסקת במו"מ עם הפלסטינים. לא ברור.

מה שכן ברור הוא שמייד אחרי הבחירות בישראל, שיתקיימו יום אחרי שברק אובאמה יושבע שוב לנשיא, יתחילו בקדחתנות המגעים סביב תכנית הגרעין האיראנית. האופציה הצבאית, שישראל הורידה מהשולחן במהלך חודשי הקיץ, עשויה לחזור לתמונה - באורח דרמטי. אם האמריקנים ייכשלו בהשגת פריצת-דרך עם טהרן, ירושלים תלחץ לפעולה בינלאומית לנטרול תוכנית הגרעין האיראנית, ואם הלחץ ייכשל – ראש הממשלה נתניהו ייאלץ לקבל מה שהוא עצמו מכנה "החלטות היסטוריות". המועד שבו מדברים כעת הוא אביב 2013; זה בדיוק המועד שבו האיראנים ילכו לקלפיות (חודש יוני). משטר הסנקציות המעיק על טהרן מחלחל כל העת לשיח הפוליטי המקומי. השילוב הזה – פוליטיקה פנימית איראנית, ממשל חדש-ישן בוושינגטון וממשלת ימין בראשות נתניהו - עשוי להיות נפיץ מאוד.