הכשלון המהדהד ביותר בבחירות האחרונות רשום על שמה של יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ'. דווקא מנהיגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הישראלית, שהזניחה את הדגל המדיני לטובת עיסוק כמעט בלעדי בסוגיות הכלכליות- חברתיות, ושהייתה אמורה להיות הכתובת הטבעית למאות אלפי האזרחים שנטו אוהלים בשדרות, והפגינו ברחובות הערים בקיץ 2011 – דווקא היא זאת שקיבלה את הסטירה המצלצלת ביותר. והעובדה הכואבת יותר היא שאותם אנשים הצביעו בהמוניהם עבור יאיר לפיד, שדמותו לא הייתה דומיננטית בימי המחאה.

יחימוביץ', אמנם, הצליחה לגייס לשורות מפלגתה שלושה ממנהיגיה הבולטים ביותר של המחאה: סתיו שפיר, איציק שמולי ופרופסור יוסי יונה, אך כשלה במבחן האמיתי: בשיכנוע הציבור שהיא התשובה לבעיותיו.

עכשיו, לאחר שההלם הראשוני פג, מתחדדת בעבודה השאלה המהותית: כיצד לעזאזל פספסה יחימוביץ את מאות אלפי קולות המחאה החברתית? והשאלה המהותית לא פחות שנגזרת ממנה: מדוע דווקא יאיר לפיד, שמזוהה עם עשירי הארץ?

חלקה הראשון והפשוט של התשובה נעוץ בעובדה שיחימוביץ', כמנהיגת מפלגת השמאל העיקרית, לא יכלה להרשות לעצמה לעשות את מה שלפיד, העומד בראש מפלגת מרכז, כן הרשה לעצמו, כלומר: לוותר על הדגל המדיני ולהתנער בעקשות מהשיח הפוליטי סביב נושא ההתנחלויות והשטחים. זה גרם לה לאבד נתח מצביעים חשוב שנדד למרצ של זהבה גלאון ולתנועה של ציפי לבני, שהניפו בגאווה את דגל הפשרה המדינית.