הפרסום בהארץ מלפני כמה ימים יכול היה להישמע מאיים, במבט ראשון. האיחוד האירופי נואש מהפלסטינים ומהישראלים (בעיקר מהישראלים), וב-2013, כך פרסם ברק רביד, מתעתד "לכפות" הקמתה של מדינה פלסטינית. הצורך המיידי בהקמתה, ציינה הידיעה, נובע ישירות מהאינטרס הישראלי והפלסטיני, כפי שזוהה על ידי המומחים בבריסל, פריז ולונדון.
המסקנה הזו לגבי כוונות האירופים היא, לכאורה, תולדה של דיון פנימי במשרד החוץ הישראלי. עוד לפני שנשקע לפרטיה, אי אפשר בלי איזו אמירה קטנה על המאיימים (לכאורה): אולי, אחרי שייכפה הסדר מדיני לסכסוך בן מאה שנים כאן במזרח התיכון, יוכלו הצרפתים והגרמנים ליישב את חילוקי הדעות החריפים שלהם עם הממשלה השמרנית בלונדון לגבי עתידו של האיחוד האירופי עצמו. אולי הם יוכלו סופסוף להחליט האם האיחוד האירופי הוא גוף דמוי-מדינה עם ממשלה אמיתית, סוג של קונפדרציה, ישות פדרלית או מין הצהרת כוונות מאוחדת? אולי הם גם יוכלו לתת לעולם רמז כיצד יתמודדו עם המתחים שנוצרו בין הפריפריה של האיחוד ובין בירותיו הכלכליות?
הרי השאלות הללו עומדות במוקד המשבר החריף ביותר בהיסטוריה של האיחוד, משבר שהוא תולדה של המיתון הכלכלי העולמי. חוזי האיחוד האירופי רצו ללכת עם ולהרגיש בלי – איחוד מוניטארי ללא איחוד פיסקאלי. התוצאה היא, בין היתר, הפיאסקו של יוון. התוצאה היא גם אבטלה של עשרות אחוזים, בקרב צעירים, במדינות הדרומיות והמזרחיות באיחוד. הטיעונים האלה מושמעים כאן לא כדי לזלזל בכוחו של האיחוד, אלא כדי לשאול, בפשטות – האם לאיחוד האירופי של היום יש את היוקרה הנדרשת "לכפות" פתרון?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
