סולידריות ליהודים בלבד

הסערה סביב סירובו של חבר הכנסת זוהיר בהלול מהמחנה הציוני לכנות את דוקר החייל מחברון בתואר "מחבל", מהווה שיעור נוסף על המציאות המורכבת שבה חיה החברה הערבית. סכסוך הדמים בין בני עמם הפלסטיני לבין בני מדינתם היהודית, כולא את הערבים אזרחי ישראל בין פטיש הסולידריות והאהדה, לבין סדן ההכחשה וההדחקה. ביוני 2014 העזה חברת הכנסת חנין זועבי מהרשימה המשותפת לטעון כי רוצחי שני המתנחלים הצעירים סמוך לחברון אינם טרוריסטים. זעקות השבר של נבחרי הציבור זעזעו אז את אמות הסיפים של הכנסת.

בהלול מחה על כך שבעיני הישראלים "כל מי שנאבק למען חירותו ולמען עצמאותו הוא מחבל". זועבי הביעה את הסולידריות שלה במילים בוטות יותר. היא אמרה שבני עמה הכבושים יוסיפו להשתמש באלימות "עד שאזרחי ישראל והחברה תתפכח קצת ותרגיש את הסבל של האחר". דברים דומים שבים ונאמרים זה עשרות שנים מפי אנשי ציבור ישראלים-פלסטינים.

את החידוש המטריד צריך לחפש בחברה היהודית-הישראלית. חברה שנושאת בגאון את אתוס הסולידריות "ישראל ערבים זה לזה", ו"כל ישראל חברים", היא אותה חברה ששוללת מערביי ישראל את זכות הסולידריות. היא מסרבת להבין שגם ערבים יכולים להיות ערבים זה לזה ולהאמין שכל פלסטין חברים. יהודים בכל קצווי תבל נאבקו למען שחרורם של "אסירי ציון" ופתיחת שערי ברית המועצות בפני היהודים. אנחנו, היהודים, זעקנו, "שלח את עמי"; השחורים בארה"ב קראו "Let my people go", ודרשו להטיל אמברגו על דרום אפריקה.

הלאום הפלסטיני הוא גם הלאום של בהלול וזועבי. זכותם, אם לא חובתם המוסרית, לתמוך במאבקו לשחרור לאומי ואפילו בקריאתו לחרם על ההתנחלויות. ועם זאת, בהלול הדגיש כי הוא שולל שימוש באלימות נגד אזרחים. זאת למרות שבדרכו לכנסת הוא חולף בוודאי על פני שדרה, כיכר או רחוב הקרויים על שמם של פעילי האצ"ל והלח"י, אשר הטמינו פצצות בשוק הומה אדם בחיפה, רצחו נוסעי אוטובוסים פלסטינים ותלו חיילים בריטים.