בחירות 2015 לא יביאו יציבות שלטונית, אם או בלי נתניהו
מאז רצח רבין ועד היום קולות הבוחרים מתפצלים בין יותר ויותר מפלגות. כל ממשלה שתקום צריכה לשים בראש סדר היום שלה שינוי בשיטת הממשל. אחרת, עם נתניהו או בלעדיו, ניהול המדינה יהיה קשה עד בלתי אפשרי
בחירות 1992 היו הפעם האחרונה שבה מפלגה בישראל חצתה את רף 40 המנדטים. זו הייתה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, שגרפה 44 מנדטים. הליכוד בראשות יצחק שמיר קיבלה אז 32 מנדטים, והמפלגה השלישית בגודלה הייתה אז מרצ עם 12 מנדטים.
ממשלת רבין השנייה, שהורכבה מהעבודה, מרצ וש"ס ומנתה 62 מנדטים, הייתה ממשלה קטנה אך הומוגנית ופעלתנית בכל הנוגע לתפיסה מדינית ולסדר יום כלכלי חברתי. הסכמי אוסלו, השקעה תקציבית עצומה בחינוך ובתחבורה, וכן חקיקה אזרחית מתקדמת בדמות חוק יסוד חופש העיסוק – היו פועל יוצא של סדר יום ברור של ממשלת השמאל הזאת.
בבחירות 1996 שהתקיימו חצי שנה לאחר רצח רבין, אף אחת מהמפלגות לא הצליחה לעבור את רף 40 המנדטים. הבחירות התקיימו באמצעות שני פתקים - אחד לראשות הממשלה ואחד לרשימה לכנסת – שיטה שהתבררה כטעות עבור שתי המפלגות הגדולות. האזרחים בחרו במועמד המתאים לדעתם להנהיג את המדינה, שמעון פרס מהעבודה או בנימין נתניהו מהליכוד, ואת הפתק השני רבים מהם העניקו למפלגה אחרת. העבודה זכתה ב-34 מנדטים, והליכוד, אף על פי שחבר למפלגות גשר וצומת, גרף 32 מנדטים בלבד.
בבחירות 1999 נמשכה מגמת הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות, עד שאף אחת מהן לא הצליחה לעבור את רף 30 המנדטים. שיטת ההצבעה עדיין הייתה באמצעות שני פתקים. אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה. הרשימה שבראשה עמד, "ישראל אחת" אשר היוותה מערך של שלוש מפלגות: העבודה, מימד וגשר, קיבלה 26 מנדטים בלבד. הליכוד התרסק ל-19 מנדטים.
