בראיון שהעניק השבוע [27 באפריל] לעיתון גלובס הסופר וניצול השואה אורי אורלב, מי שכתב כמה מיצירות הספרות לילדים המוכרות ביותר בנושא השואה (למשל: "האי ברחוב הציפורים", "רוץ ילד, רוץ"), הוא נשאל איך מסבירים את השואה לילדים. "כשהילד שלי היה בן שבע", השיב אורלב, "הוא שאל 'איך ברחת מהגרמנים?' ולא ידעתי להסביר". אחרי מחשבה, המשיל לבנו משל על חיים ומוות ששמע כילד מילדה פולנייה.

את תוכנית הלימודים החדשה של שר החינוך הישראלי שי פירון להוראת השואה כבר בגיל גן הילדים, אורלב אינו מחבב. "זה לא חכם", אמר באותו ראיון, "הוא הגזים קצת. איך אפשר לספר סיפור כזה בגיל כל כך צעיר?"

כצפוי, התוכנית עוררה לא מעט אנטגוניזם, ואף חשפה את ההומור השחור המשמש ישראלים רבים כדי להתמודד עם נושא השואה. "האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו בכלל לא נוסע רחוק, נדחס יהודים בתא המטען, ונעשה קצת רונדלים עם גז מסוכן", עשתה גולשת אחת פרפראזה צינית על שיר ילדים ישראלי ידוע. אחרים היו פחות משועשעים. "אם ילמדו את נכדיי על השואה בגן, אני אשאיר אותם בבית… שלא יגדלו כיהודים גלותיים הפוחדים מאנטישמיות ומסתתרים בארץ בפחד ובשנאה לגויים", כתבה סבתא מודאגת.

זו לא הפעם הראשונה שהחברה הישראלית נסערת ונרגשת סביב הוראת השואה – נושא הלימוד שחובת הוראתו מעוגנת בחוק חינוך ממלכתי. במאמר שפרסמה ד"ר נילי קרן בנושא המאבק על לימודי השואה בישראל, היא טוענת כי המעמד המיוחד שניתן בישראל לנושא השואה הפך את הוראתה למשימה קשה ומורכבת, שלא תמיד הכריעו בה שיקולים מקצועיים. עוד היא טוענת, כי לעתים הוראת השואה שימשה זירה למאבק אידיאולוגי ופוליטי על משמעות האירוע לחברה הישראלית.