כמעט שאי אפשר להבין את ההוויה הישראלית של ימינו בלא לבחון את התפקיד המרכזי שזיכרון השואה ממלא בתוכה. השואה קיימת ונוכחת בקווי המתאר של החברה וקשה למצוא תחום חיים שהיא אינה מותירה את רישומה עליו. ראו את הפרדוקס הזה: ככל שהזמן חולף, השואה של יהודי אירופה מתחזקת עוד יותר בתודעתם של הישראלים ונוגעת בהם בעוצמה גדולה יותר. לעתים קרובות מאוד היא אף מעצבת את דרך המחשבה שלהם ואת ראייתם את העולם.
איך להתייחס היום לשואה במרחק של 70 שנה? עד כמה צריך לתת לה לעצב את חיינו היום? האם ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה? האם תיתכן עוד שואה? האם ישראל שרויה בסכנת השמדה? כיצד להנחיל את מורשת השואה לדור הצעיר? האם ועד מתי צריך לטפח את הזיכרון? אולי בכלל צריך לשכוח מעט ואף להשכיח, בחיפוש הבלתי נלאה שלנו אחר נורמליות?