כמעט שאי אפשר להבין את ההוויה הישראלית של ימינו בלא לבחון את התפקיד המרכזי שזיכרון השואה ממלא בתוכה. השואה קיימת ונוכחת בקווי המתאר של החברה וקשה למצוא תחום חיים שהיא אינה מותירה את רישומה עליו. ראו את הפרדוקס הזה: ככל שהזמן חולף, השואה של יהודי אירופה מתחזקת עוד יותר בתודעתם של הישראלים ונוגעת בהם בעוצמה גדולה יותר. לעתים קרובות מאוד היא אף מעצבת את דרך המחשבה שלהם ואת ראייתם את העולם.
איך להתייחס היום לשואה במרחק של 70 שנה? עד כמה צריך לתת לה לעצב את חיינו היום? האם ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה? האם תיתכן עוד שואה? האם ישראל שרויה בסכנת השמדה? כיצד להנחיל את מורשת השואה לדור הצעיר? האם ועד מתי צריך לטפח את הזיכרון? אולי בכלל צריך לשכוח מעט ואף להשכיח, בחיפוש הבלתי נלאה שלנו אחר נורמליות?
השאלות האלה ניצבות במרכז הדיון הישראלי על טיפוח מורשת השואה. כבר 25 שנים שבתי ספר שולחים תלמידים לביקור במחנות ההשמדה בפולין. עשרות אלפי תלמידי תיכון נוטלים מדי שנה הפסקה מהלימודים ועושים את דרכם אל מוקדי התופת, כדי לראות במו עיניהם עד היכן הגיע הרוע האנושי שאותו הובילו הנאצים. מה שהחל כביקורים של ישראלים מעטים בשנות השמונים נהפך עם השנים למשלחות ענקיות גם של יהודים מרחבי העולם.
בצל ההתעצמות של מורשת השואה מתנהל דיון ער בין הוגים ואנשי אקדמיה על המינון הנכון של הזיכרון. האם הביקורים מעניקים ראייה מוסרית יותר ביחס לטבע האדם, או אולי ההיפך? באיזו מידה הם מקהים את חושיהם של הצעירים ומציגים בפניהם את העולם במבט חד ממדי? האם הביקורים מעניקים תקווה במין האנושי או אולי הם מציגים את ההשמדה היהודית כמזימה עולמית שטרם פג תוקפה?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
