מדוע השמאל אינו מציג אלטרנטיבה ראויה ל"עסקת המאה"?

מאז שפורסמה תכנית טראמפ, לא נעשה על ידי השמאל הישראלי שום מאמץ לאתגר אותה ולהציע רעיונות חלופיים. מי שחפץ בתקומת השמאל חייב לגבש אסטרטגיה ולהיות מוכן להוביל ולא מובל. בשלב הזה השמאל ממשיך לדשדש במקום ולא מציע חזון מדיני המוכוון לשלום.

al-monitor .

פבר 3, 2020

ביום שלישי שעבר [28 בינואר], כחודש לפני הבחירות בישראל, הטיל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ פצצה כשחשף את פרטי החלק המדיני של "עסקת המאה" שלו. אחרי לא מעט דחיות בהצגתה, כשכבר היה נדמה לכולם שהנשיא האמריקאי ימשיך להמתין עד שבישראל תקום ממשלה כלשהי, החזיר טראמפ לשיח הישראלי את המילים שכמו נעלמו בשנים האחרונות מהלקסיקון – "משא ומתן מדיני", "שלום" ו"מדינה פלסטינית". אז התברר, שגם כאשר סוגיית השלום מונחת שוב על השולחן, מי שעושה בה שימוש עיקרי הוא דווקא בנימין נתניהו ולא השמאל הישראלי, ששלום עם הפלסטינים הוא במידה רבה סיבת קיומו.

בימים האחרונים מאז שפורסמה התכנית לא נעשה על ידי השמאל שום מאמץ לאתגר אותה, לקדם את אג'נדת השלום, להציע רעיונות חדשים/חלופיים או לפרוס חזון מדיני המוכוון לשלום – כמשקל נגד לרעיונות הזויים ומסוכנים שעוגנו בעסקת המאה. חברי הכנסת של המרכז-שמאל הסתפקו במילים כלליות שלא אומרות הרבה לבוחר הישראלי, למרות שיכלו להשתמש במיקרופון הפתוח שניתן לרבים מהם לקדם את אג'נדת השלום. הם גם לא קראו לציבור לצאת נגד התכנית. רק מאות בודדות השתתפו בהפגת מחאה נגד התכנית שאותה ארגנו אנשי "שלום עכשיו" בתל אביב. בהפגנה אחרת בבקה אל-גרביה השתתפו אך ורק אנשי הציבור הערבי, ללמדנו שמאחורי הסלוגן "שותפות יהודית-ערבית" לא עומד דבר.

העובדה שכחול לבן אימצה לחיקה את תוכניתו של טראמפ, אשר מציעה בין היתר להעביר למדינה הפלסטינית העתידית את שטח ערי המשולש על תושביהן אזרחי ישראל הערבים, הייתה אמורה לבדל באופן ברור בינה לבין מפלגות השמאל המחויבות לפתרון הסכסוך על בסיס הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים". במקום זאת, יו"ר העבודה-גשר-מרצ ח"כ עמיר פרץ, בתגובה ראשונה לתכנית, הסתפק בניסוח עמום שבו קרא לחדש את המו"מ הישיר עם הפלסטינים והודה לנשיא טראמפ על מאמציו, כאילו שהוא (פרץ) מייצג מפלגת שלטון ולא בלוק טכני קטן שעומד בסקרים האחרונים על תשעה מנדטים בלבד. "עכשיו ברור יותר מתמיד שצריך מצפן מדיני. בממשלה הבאה העבודה-גשר-מרצ תוביל את חידוש תהליך השלום בדרך רבין. תכנית מדינית, מהפכנית ככל שתהיה, לא יכולה לצאת לפועל באופן חד צדדי. יש להודות לנשיא טראמפ על כוונותיו הכנות, ולאחר הבחירות לפתוח במו״מ ישיר עם מדינות האזור והרשות הפלסטינית", צייץ פרץ בחשבון הטוויטר שלו [28 בינואר].

הציוץ הזה גרר מבול של תגובות חריפות, מימין ומשמאל. במקביל לציוץ הזה, יו"ר סיעת העבודה ח"כ איציק שמולי היה פחות ממלכתי מפרץ והצהיר בציוץ משלו כי "דיל המאה הוא הונאת המאה שלא תוביל לשלום אלא לסיפוח חד צדדי ולתבערה". למחרת בבוקר, בראיון רדיו, היה יו"ר מרצ ח"כ ניצן הורוביץ גם הוא בוטה יותר מפרץ ודחה על הסף את הסעיף בתכנית העוסק בשלילת האזרחות של אזרחי ישראל הערבים. "לא יקום ולא יהיה", הוא קבע.

מה שבלט בכל ההצהרות והראיונות של אנשי העבודה ומרצ (ראשת גשר ח"כ אורלי לוי-אבקסיס מילאה כרגיל את פיה מים בסוגיה המדינית) הוא שכולם היו תגובות-נגד על הכשלים בתוכניתו של טראמפ, ללא ניסיון להשפיע על השיח ולעצב אותו. הם לא טרחו להסביר לישראלים המבולבלים, שצפו בראש הממשלה שלהם מדבר את עצמו לדעת על "שינוי של פני ההיסטוריה", מה הם מציעים לעשות, מה החזון האלטרנטיבי שלהם למה שמציע טראמפ, וכיצד הם ייצרו פתרון שיוביל לשלום וביטחון. הרי עד לפני כמה שנים כמעט כל חבר כנסת בכיר התהדר בתוכנית שלום מטעמו. למשל, התכנית המדינית של עמיר פרץ [2015], או התכנית של ח"כ עומר בר לב (העבודה) מאותה שנה, או מתווה עשר הנקודות שפרסם הח"כ לשעבר יצחק הרצוג [2017].

היכן כל היוזמות והתוכניות הללו היום? מדוע איש מבין המצייצים והמתראיינים אינו מזכיר אותן? במקביל, מדוע הם אינם מתייחסים לתוכניות הקיימות – מתווה קלינטון, יוזמת ז'נבה, היוזמה הערבית וכך הלאה? האם ראשי השמאל אינם מבינים שהם הגיעו לאן שהם הגיעו – תשע מנדטים כיום לשתי מפלגות (פלוס גשר) לאחר שב-2015 השיגו יחד כמעט 30 מנדטים – בגלל שבשנים האחרונות הן לא מצליחות להסביר לציבור הישראלי מה בעצם הן רוצות מבחינה מדינית ומהו החזון האולטימטיבי שלהן לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים? אמנם גם לכחול לבן אין חזון מדיני מפורט, אך כידוע כחול לבן אינה רצה על טיקט של מפלגה שבאה לקדם פתרון מדיני, אלא על טיקט "רק לא ביבי".

בציוצים, בראיונות ובהודעות לתקשורת מטעם חברי הכנסת של העבודה-גשר-מרצ נראה היה שהם חוששים לתקוף את הוגה "עסקת המאה", הנשיא טראמפ. מדוע הם נזהרו כל כך בכבודו של נשיא ארה"ב? האם שכחו כיצד בתקופת ברק אובמה עשה ראש הממשלה נתניהו כל שביכולתו כדי לסמן את התנגדותו למדיניות של אובמה ביחס לתוכנית הגרעין האיראנית? נתניהו סבר שהסכם הגרעין מסוכן לביטחון ישראל, ועשה שימוש אלקטורלי מרהיב בהתנגדות לאובמה באמצעות נאומים והצהרות בקונגרס האמריקאי, בארגונים היהודיים, באו"ם ובכנסת.

כעת זו צריכה להיות השעה היפה של השמאל הישראלי. נשיא ארה"ב הציג תוכנית מדינית בעייתית מאוד שמובילה את ישראל אל תהום של מדינה דו-לאומית, מציעה לטרנספר את אזרחי ישראל הערבים ובעצם מנציחה את הסכסוך. אם לדעת השמאל התוכנית הזאת מסוכנת לעתיד ישראל, מדוע לא לומר זאת בבוטות וביושר? מדוע לא לצאת נגד הרעיונות ההזויים שנולדו במועצת יש"ע ואומצו בשמחה על ידי הסנגורים של הלובי המתנחלי בבית הלבן?

נכון, גם הימין בינתיים לא קיבל גושפנקא לסיפוח מיידי, אך הם כבר משתמשים ב"עסקת המאה" כתעודת ביטוח נגד כל אפשרות של הסכם הוגן ויציב בעתיד. במצב הזה לשמאל אין מה להפסיד אלא רק להרוויח. מי שחפץ בתקומת השמאל חייב קודם כל לגבש אסטרטגיה, להיות מוכן להוביל ולא להיות מובל, להציע אלטרנטיבות ולא רק לבקר את מה שקיים. תחת זאת, בשלב הזה, השמאל ממשיך לדשדש במקום. גם מבחינה אלקטורלית וגם מבחינה רעיונית.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020
מבחן 15 המנדטים של הרשימה המשותפת
דני זקן | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
נתניהו לא כשיר לקבל על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה
עקיבא אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 5, 2020

Featured Video

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020