פרדוקס כזה יכולה לנפק רק הפוליטיקה הישראלית: ראש ממשלה פופולרי מנסה לפרק את הקואליציה החלומית ויציבה של עצמו, אך השותפים הקואליציוניים מונעים זאת ממנו. במשך שבוע ימים ניטש קרב כיפופי ידיים עיקש בין המנהיג לבין שותפיו לשלטון. שני הצדדים משקיעים את כל העוצמה והאנרגיה שלהם לכיוונים מנוגדים: המנהיג רוצה ללכת לבחירות ולפרק את הממשלה, חברי הממשלה רוצים להמשיך בהרכב הנוכחי עד סוף הקדנציה. בסופו של דבר הבין בנימין נתניהו את מגבלות הכוח: שותפיו נפתלי בנט, איילת שקד ואריה דרעי, בשיתוף הפעולה של משה כחלון והחרדים, הצליחו לנעול את נתניהו בתוך הקואליציה של עצמו ולהשליך את המפתחות של הצינוק הפוליטי הזה אל הים. נכון לעכשיו סכנת הבחירות חלפה ויחד איתה ההזדמנות האחרונה של נתניהו לבצע תרגיל מנהיגות יקר ונמהר בטרם יגזור היועץ המשפטי לממשלה את גורלו.
בהתחלה הם לא האמינו שזה קורה באמת. ראשי הבית היהודי, סיעת כולנו, כמו גם ש"ס והחרדים האשכנזים, היו בטוחים שנתניהו יחזור לעשתונותיו מתישהו. הם ידעו שהוויכוח על "חוק הגיוס" בין שר הביטחון אביגדור ליברמן לסגן שר הבריאות מיהדות התורה, יעקב ליצמן, הוא לא מסוג הוויכוחים שמפילים ממשלות. אפשר להגיע לפשרה במאמץ קל ומהיר. אבל נתניהו לא טיפל במשבר. להיפך, הוא החריף אותו כשנטש הכל והמריא לארה"ב בשבוע שעבר [6 במארס], לפגישתו עם הנשיא טראמפ ונאומו בפני ועידת איפא"ק. בסוף השבוע הבינו שותפיו של נתניהו שהם חיים על זמן שאול וכי הוא עומד לפרק את השותפות ולגרור אותם בעל כורחם לבחירות. הם ידעו שמניעיו של ראש הממשלה זרים ואין להם קשר לאינטרסים של המדינה, המשוועת ליציבות. הוא רוצה, הם ידעו, להגדיל את כוחו ולאותת ליועץ המשפטי לממשלה שהעם איתו גם אחרי החקירות.
