ישראל פולס

המדינה סייעה למפעלים, אבל הדרום עדיין נשאר מאחור

p
המחבר
בקצרה
הציבור בישראל לא מבין איך למרות מענקי עידוד ופטורים ממס בשווי מיליארדי שקלים לחברות ענק, הן לא הצליחה להביא לקידומה של האוכלוסייה בפריפרייה

מהומה גדולה קמה בישראל בשנה האחרונה סביב מעמדם הייחודי של כמה מפעלים עתירי ידע. זה קרה אחרי שנודע ברבים כי רובם אינם נדרשים לשלם מס הכנסה למדינה, בעוד שרוב האזרחים נאנקים תחת עול המסים. כיצד, שואלים ישראלים בכל מקום, מי שיש לו יותר משלם פחות - ומי שיש לו פחות משלם יותר?

המהומה התעצמה כשנודע שהמפעלים האלה זכו בשנים האחרונות לפטור ממסים על רווחים של 122 מיליארד שקל. הציבור ראה בכך עושק ותאוות בצע של מנהלים. המדינה טענה להגנתה שמדובר במפעלים שמעסיקים עשרות אלפי עובדים, וגביית מסים עלולה לפגוע בהם ואף להבריח אותם למדינות אחרות.

המקרה הידוע ביותר שייך לחברת אינטל לייצור שבבים והסיפור שנלווה להקמתה. החברה הרב לאומית הצליחה לשכנע את ראש הממשלה יצחק רבין בתחילת שנות ה-90 להשתתף בהשקעת ענק לטובת הקמת מפעל בנגב. בכהונה השנייה שלו, היה רבין נחוש להשקיע משאבים אדירים כדי לטפח את יישובי הפריפרייה, שהשתרכו הרחק מאחורי מרכז הארץ.

במשך עשרות שנים נשענו יישובים אלה על תעשיות לא מתוחכמות ועתירות עבודה, ובראשן תעשיית הטקסטיל. נבנו עשרות מפעלים שייצרו בדים. בשנות ה-80 החלה הקריסה הגדולה שלהם. פתיחת השווקים הבינלאומיים לתחרות חופשית פגעה קשה במפעלים הללו והאיצה את סגירתם. כמו בניין קלפים הם התמוטטו בזה אחר זה ומוטטו איתם את היישובים שכלכלתם נקשרה בהם. בני הדור השני לפועלי הטקסטיל, שאך השתחררו מהצבא, חיפשו אתגרים חדשים וברחו מהתחום כמו מאש. התוצאה הייתה הרסנית. הצעירים נמלטו בהמוניהם מערי הפיתוח בחיפוש אחר עתיד טוב יותר.

כיצד ליצור תעסוקה שתביא לפריחתו של הדרום? השאלה הזאת טרדה את מנוחתו של  ראש הממשלה רבין בפתח כהונתו ב-1992. כשנחתה הצעתה של אינטל על שולחנו, ראה בה גלגל הצלה לנגב השוקע. בתום מסע שכנועים הוא הצליח להזרים 600 מיליון דולרים תמורת סכום דומה שהשקיעה חברת האם בארצות הברית. "מה שקסם ליצחק היה חזון הפיתוח של הקמת מפעל טכנולוגי בשעריו של הנגב״, סיפר לי מיכה חריש, ששימש שר המסחר והתעשייה באותה עת והיה אחראי להצלחת העסקה עם אינטל. "הוא טיפח תקווה שכניסתו של מפעל כה מתקדם וכה משוכלל תחולל שינויים מרחיקי לכת בתעשיות של ערי הפיתוח בדרום״.

המפעל הוקם בקריית גת ופתיחתו לפני יותר מעשר שנים נחגגה ברוב הוד והדר. אלפי  מוזמנים ובהם ראשי המדינה מילאו את המקום כדי לראות את הנס הטכנולוגי מקרוב. "אני מבטיח לכם שבתוך עשור ישנה המפעל את הדרום ויגשים מחדש את חזונו של בן גוריון״, התפעל דב פרוהמן, נשיא אינטל בפתיחת החגיגה.

נולדה ציפייה בדרום שאלפי המהנדסים, ההנדסאים והמתכנתים ובעלי המקצועות הטכניים יתגוררו בקריית גת וסביבותיה ויביאו לפריחת המקום. התושבים יחלו לכך שבעקבותיהם ייפתחו בתי ספר איכותיים, חנויות ספרים, בנייני מגורים נוצצים, בתי מלון, אתרי בילוי, מסעדות יוקרה. במיוחד קרצה לתושבים האפשרות שהמפעל יקים בתי ספר שיכינו את העתודה הטכנולוגית מתוך היישובים הסמוכים.

זה לא קרה. לפחות לא בשנים הראשונות. אלפי עובדים חדשים השתלבו במפעל החדיש אך רובם סירבו להעתיק את מגוריהם לדרום. בבוקר הם באו ממרכז הארץ ובערב הם שבו למרכז הארץ. קריית גת ושכנותיה, ששיוועו לאוכלוסייה חזקה ואיכותית, נותרו עם החלום בלבד. "זה חלום שהתנפץ לנו בפרצוף״, נזכר חריש, "בשיחות עם ראשי אינטל התעקשנו על הדרישה שהעובדים יעברו לגור באזור כדי לחולל את המהפכה הטכנולוגית. לצערנו הם לא מילאו את הדרישה הזאת״.

גם היום חריש לא מצטער על העסקה עם אינטל. גם פרוהמן מאמין שלא ירחק היום שבו אינטל יהפוך למפעל הבית של בעלי מקצוע שנולדו וגדלו בדרום. אז איך להבין את ההטבות הענקיות שהמדינה מעניקה לאינטל ושכמותו במסגרת החוק לעידוד השקעות הון? השבוע פרסם מבקר המדינה את הדוח השנתי לשנת 2013, ובמרכזו ההאשמה שהמדינה אינה מקבלת תמורה מלאה  עבור החוק וכי אין ודאות שההטבות במס תורמות לפריפרייה.

החוק זכה לתיקונים רבים לאורך השנים במטרה לעודד יוזמה כלכלית, השקעת כספים בישראל ויצירת מקומות עבודה ובייחוד בפריפריה. זו הייתה עסקת חליפין שבמסגרתה פטרה המדינה את המפעלים עתירי הידע מתשלום מסים בעשרות מיליארדים ובתמורה אמורים היו המפעלים לספק ביטחון תעסוקתי ובטחון חברתי.

חלוקת העבודה בתוך אינטל משקפת אנומליה. בעוד רוב המהנדסים ובעלי התפקידים ה״איכותיים״ הם ממרכז הארץ, רוב עובדי התחזוקה, ההסעדה והשירותים הם מהדרום. מנהלי המפעל טוענים להגנתם שאין די תושבים מהדרום בעלי הכשרה הנדסית ראויה. על רקע זה הם טיפחו מכוני הכשרה מקומיים.

אולם לאור הפערים הגדלים והולכים בין המרכז לפריפרייה, נדרשת פעולה ממשלתית נועזת יותר שתשנה את התשתית החינוכית הרעועה. נתוני השנה שעברה מראים שבתי הספר בדרום עדיין משתרכים הרחק  מאחור בכל הקשור לזכאות לבגרות ואיכות הבגרות. לפרוהמן יש חזון: "אתה חייב ליצור בדרום סביבה שבה תלמידים יכולים ללמוד בצורה אחרת, לתקשר בצורה שונה עם המורים. אבל כדי לבצע את המהפכה הזאת, אתה חייב להביא מורים טובים וצעירים לערי הפריפרייה כי זה תנאי הכרחי. היום המורים האלה לא יבואו כי אין מוטיבציה לשנות את המציאות וכי התדמית השלילית של הדרום לא תמשוך מורים מצוינים.

"אילו זה היה בידי״, הוא אומר, ״הייתי משנה את כיוון התנועה של המדינה ומקיים כנסים מדעיים ופעילויות עסקיות וכינוסים חינוכיים ומפגשים חשובים בערי הפריפרייה. ברגע שאתה יוצר סביבה אלטרנטיבית, אין מניעה שתעשיות מתוחכמות יעברו לדרום״.

נמצא ב: technology, negev, israeli industry, israeli economy, industry, development

דניאל בן סימון שימש כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת ה- 18. קודם לכן שימש בן סימון ככתב וכפרשן בעיתונים דבר והארץ. דניאל בן סימון זכה בפרס סוקולוב על סיקורו של הבעיות החברתיות בישראל. הוא חיבר ארבעה ספרים על המחלוקות בתוך החברה הישראלית.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X