ההסדרה בעזה – שכפול תרגיל ההתנתקות

"מכשול אבו מאזן", זעקה בתחילת השבוע (19 באוגוסט) הכותרת הראשית בשער "ישראל היום", עיתון החצר של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הידיעה התייחסה להתנגדותו של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס להסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס. אכן, אבו מאזן ממאן לתת את ידו למה שמכונה "הסדרה" ברצועת עזה. אך בניגוד לרושם שמבקשים דוברי הממשלה להטמיע בציבור, התנגדותו של הנשיא הפלסטיני להסכם הפסקת האש אינה נובעת מפירומניה. ההיפך הוא הנכון.

בנאום שנשא בשבת (18 באוגוסט) הכריז אבו מאזן, בפעם המי יודע כמה, כי לא יתמוך בשום מתווה שפוסח על העיקרון "מדינה אחת, משטר אחד, חוק אחד ונשק אחד". למרבה הפרדוקס הטרגי, אבו מאזן תובע כוח צבאי אחד ויחיד, ומשום כך הוא שוקד על תיאום ביטחוני עם ישראל בגדה, ואילו ישראל משלימה עם המשך פעילותו של ארגון הטרור חמאס בעזה. במקום לברך את אבו מאזן על הנחישות שהוא מגלה מול חמאס, שר הבטחון אביגדור ליברמן האשים את המנהיג הפלסטיני בכך שהוא "מנסה לדרדר אותנו לעימות מול חמאס ברצועה,'' כדי שישראל תמסור לידיו את השליטה בעזה. האם הוא  מעדיף שחמאס ינצל את התבססותו בעזה, בחסותה של ישראל, ואת החלשתו של אבו מאזן, כדי להשתלט על הגדה?  

התנגדותו של אבו מאזן ל"הסדרה" אינה מבטאת נסיגה מתמיכתו בפתרון שתי המדינות. בפגישה עם אנשי ציבור ערבים מישראל (13 באוגוסט) הוא הסתייג מהנפת דגלי פלסטין בעצרת נגד חוק הלאום שהתקיימה בתל אביב, והדגיש כי הוא מעוניין לסלק את דגל ישראל מהגדה המערבית, ולא להניף את דגל פלסטין בלב תל אביב. 

לא צריך להיות ראש השב"כ כדי לדעת שהידברות עם חמאס, ויותר מכך, הסכם עמו, מחזקים את מעמדו של חמאס ופוגע ביריביו מהמחנה הפרגמטי בראשותו של אבו מאזן. אין דבר שממחיש זאת יותר מההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה, שהשבוע מלאו לה 13 שנה. פינוי גוש קטיף הצליח למחוק את מפת הדרכים של הקוורטט, אשר התוותה סדר יום ולוח זמנים לפינוי מאחזים ולמשא ומתן לסיום הכיבוש שהחל ב-1967. ההתנתקות שיחקה לידי חמאס ותרמה לניצחונו בבחירות 2006.

חאלד משעל, מי שהיה אז ראש הלשכה המדינית של הארגון, התגרה באבו מאזן באומרו כי עזה שוחררה על ידי "נשק ההתנגדות" ולא באמצעות משא ומתן עקר. דוברי חמאס קראו להעתיק את ה״התנגדות״ לגדה המערבית ו"לשחרר את ירושלים, עכו, חיפה, יפו, צפת, נצרת, אשקלון וכל רחבי פלסטין". בכיר חמאס מחמוד א-זהאר, ציין אז כי "אנו רוצים להפיץ את תרבות ההתנגדות" ( המאבק המזויין- ע.א). מנגד, אבו מאזן אמר שהרשות מבקשת להטמיע את "תרבות השלום". מה שנצרב בתודעת הציבור הישראלי מאז ההתנתקות, הן תמונות הילדים המפוחדים מיישובי עוטף עזה, אזעקות הצבע האדום והמסקנה שאין לישראל פרטנר לשלום.

אף שהכתובת רשומה על הקיר באותיות קידוש לבנה מאז הנסיגה מעזה, ראש השב"כ נדב ארגמן טרח להזהיר את הדרג המדיני מהשלכותיה של הסדרה עם חמאס. באחת מישיבות הקבינט האחרונות הדגיש ארגמן כי דחיקתו של אבו מאזן מהמשא ומתן המתנהל בתיווכה של מצרים, תחזק את מעמדו של חמאס בשטחים ותוכיח לציבור הפלסטיני שרק דרך האלימות נושאת פירות. דבריו של איש הביטחון הבכיר נפלו על אוזניים ערלות. המגעים להסכם עם חמאס התקדמו בקצב מואץ.

הגדיל לעשות ליברמן, שפנה לציבור הפלסטיני מאחורי גבו של אבו מאזן. בסרטון שהעלה בסוף השבוע בעמוד הפייסבוק של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אמר ליברמן כי "אנחנו יכולים להיות הפרטנרים הכי טובים שלכם למאמץ להפוך את מחנות הפליטים לסינגפור של המזרח התיכון". ומה צריכים העזתים לעשות כדי להפוך לסינגפורים? "להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום, פירוז והסדרת נושא השבויים והנעדרים". ומה עליהם לעשות אם ההנהגה שלהם לא מוכנה לזה? "אז תחליפו את ההנהגה", מציע האיש מהתנחלות נוקדים.

הציפיה שחמאס יכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים ריאלית כמו הציפיה שליברמן יתפקד לבל"ד. ולמה להם, לתושבי עזה, להחליף את חמאס בהנהגה מתונה יותר? מה קיבלה הנהגת אש"ף בתמורה להכרתה בזכותה של ישראל להתקיים בשלום בגבולות 67׳? עד כמה התיאום הביטחוני עם ישראל קירב את תושבי הגדה לעצמאות סינגפורית? השר לביטחון פנים גלעד ארדן הצהיר כי הוא "לא מתבייש לומר" שהיעד המרכזי של הפסקת האש עם חמאס הוא שקט וביטחון. אף מילה על הסכם קבע שיביא לסיום הכיבוש וחתירה לשלום אזורי. 

הנשיא עבאס הוא מבצר השפיות כאן, אך הוא מוצג כמכשול הגדול, אולי אף המכשול האחרון, בדרך לחיסולם הסופי של הסכם אוסלו ומתווה שתי המדינות. ״הסדרה" היא שם נרדף לסטטוס קוו - האויב האסטרטגי של פרדיגמת פתרון הסכסוך. ההסדרה בין ממשלת נתניהו לשלטון חמאס היא אמצעי בדוק לניהול הסכסוך, מבתי המדרש של מחנה הימין הישראלי וארגוני הסירוב הפלסטינים.

כך גם מקבלים קצת שקט עבור תושבי הדרום, גם זוכים לשבחים מהקהילה הבינלאומית והשמאל הישראלי על פתיחת המעברים בגבול רצועת עזה, גם מסכסכים בין הפלגים הפלסטינים וגם מציגים את נתניהו כמדינאי שקול שאינו שש אלי קרב. והעיקר, כך מבטיחים שארץ ישראל השלמה תהיה מדינתו של עם ששולט בכוח הזרוע במיליוני בני אדם הנתונים למרותו, ומדינה שהולכת ונהפכת למדינת אפרטהייד.