העימות התורן בגזרת רצועת עזה מחזק לכאורה את הטענה הרווחת בישראל שלפיה שורשי הסכסוך עם הפלסטינים אינם נעוצים כלל ועיקר בכיבוש הישראלי. אין ישראלי שלא מכיר את "העובדות" הבאות: ישראל יצאה מזמן מהרצועה במסגרת תוכנית ההתנתקות, והעבירה את השלטון שם לרשות הפלסטינית, שהפסידה אותו לחמאס; כאות תודה על פינוי אלפי יהודים מגוש קטיף, אזרחי ישראל חוטפים רקטות על ראשיהם ומנהרות טרור מתחת לרגליהם; המצור שהפך את הרצועה לכלא הגדול בעולם, הוטל אך ורק מסיבות ביטחוניות. לעתים רחוקות, אם בכלל, מישהו מזכיר שחמאס ניצח בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו ב-2006 בלחצה של ארה"ב ובהסכמתה של ישראל. מעטים שואלים איך יצוא ירקות מעזה לרמאללה המערבית ומעבר סטודנטים לבית לחם מסכנים את ביטחונם של אזרחי ישראל.
הממסד הפוליטי הצליח להחדיר לתודעתם של הישראלים שרצועת עזה היא ישות מדינית עצמאית, ושישראל אינה אחראית לגורלם של שני מיליון תושביה. אלה אינם נספרים יותר ב"מאזן הדמוגרפי" בין הים לירדן ולא זוכים אפילו למס שפתיים בשיח על "תהליך השלום". מי זוכר שהסכם אוסלו קובע במפורש כי הגדה המערבית ורצועת עזה הם יחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה ומעמדה יישמרו במשך תקופת הביניים?
