דילוג לתוכן העיקרי

40 שנה לביקור סאדאת: מצרים לא מצטרפת לחגיגות

הדבר היחיד שיכול לשפר משמעותית את מצב היחסים בין ישראל לקהיר הוא סיום הסכסוך עם הפלסטינים. אולם נתניהו עושה הכל כדי לקבע את הכיבוש, ואף מגייס את השלום עם מצרים למאבק נגד הפלסטינים.
(FILES) Israeli Labor party leader Shimon Peres (l) addresses 20 November 1977 in Jerusalem the Knesset (parliament) as Egyptian President Anwar al-Sadat (c) and Israeli Foreign minister Yitzhak Shamir (2nd-r) listen during Egypt's President historic visit to Israel. Talks between Sadat and Begin continued and after various delays an unexpected breakthrough occurred in September 1978 after talks at Camp David in the USA under the guidance of US President Carter, when Begin and Sadat signed two peace agreeme

"אנחנו הופכים את ישראל לכוח עולמי עולה", טפח השבוע (13 בנובמבר) ראש הממשלה ושר החוץ על השכם של עצמו. "לא היה דבר כזה בתולדותינו", הוא התרברב באוזניהם של חברי הכנסת במליאה. אכן, ראו מה עשה המדינאי הדגול בנימין נתניהו למען עם ישראל בשבוע אחד, כפי שפירט בנאומו: הוא גם נפגש עם שליחו של ראש ממשלת יפן, שנשא עמו הזמנה לבקר בארצו; גם קיבל איגרת חמה מ"ידיד נוסף", נשיא ארה"ב, שהודה לו על תמיכתה של ישראל בעמדתו כלפי התכנית הגרעין האיראנית, גם קיבל מכתב ברכה מנשיא סין על הקשר המיוחד שהולך ונרקם בין בייג׳ין וירושלים; גם התכונן לביקור קרוב בהודו; וגם שוחח עם נשיא רוסיה. בנוסף לכל אלה הספיק ראש הממשלה גם לדבר בטלפון עם נשיא מצרים "על נושאים ביטחוניים חשובים", כמובן. אלא על מה הם ידברו - על מדינה פלסטינית? על חידוש המשא ומתן?

הדיאלוג של נתניהו עם הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי מתקיים בקווי טלפון מאובטחים. נתניהו ושרי ממשלתו אינם אורחים רצויים בקהיר. ראש ממשלת ישראל [רבין] היה צריך להירצח כדי שנשיא מצרי יבוא לירושלים "המאוחדת", כדי להשתתף בהלווייתו. אפילו לטקס שיתקיים בשבוע הבא בבית הנשיא [22 בנובמבר], לציון 40 שנה לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בישראל, ממשלת מצרים מסרבת לשגר נציג בכיר. האלמנה, ג'יהאן סאדאת, הודיעה שאין לה עניין להשתתף באירוע. בבית הנשיא יאלצו ככל הנראה להסתפק בנוכחותו של שגריר מצרים בישראל, חאזם חיירת.

במבט מירושלים, סאדאת היה המנהיג הערבי הראשון בעידן המודרני שבא למדינת היהודים עם מסר של שלום. במבט מקהיר, סאדאת הלך שולל אחרי הישראלים ומכר להם את השלום עם המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר בעבור נזיד עדשים. במבט מרמאללה ומעזה, סאדאת בגד בעם הפלסטיני. ארבעים שנה חלפו מאז שהכריז בנאומו בכנסת  כי "אף אם יתגשם השלום בין מדינות העימות כולן לבין ישראל, ללא פתרון צודק לבעיה הפלסטינית, לא יכונן הדבר שלום יציב וצודק... בכל הכנות אומר לכם: לא ייתכן שהשלום יושג בלי הפלסטינים". והנה, הכיבוש נמשך ואף מעמיק, בעוד דגל מצרים מתנוסס לראווה בשמי תל אביב. ארבעה עשורים אחרי שסאדאת הודיע מעל דוכן הכנסת כי לא בא לעשות שלום נפרד, מתברר שמצרים הגדולה וירדן הקטנה עשו לעצמן הסכמי שלום בנפרד מהפלסטינים.

למרות זאת, בישראל מתלוננים על הרוח הקרה הנושבת מהשכנה הדרומית. לעתים נדירות מזדמן לשמוע דיפלומט ישראלי שמפנה אצבע מאשימה כלפי ההנהגה שלו. זה קרה בכנס שהתקיים בשבוע שעבר (8 בנובמבר) מטעם מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים ומשרד החוץ, לרגל 40 שנה לביקור סאדאת. השגריר לשעבר בקהיר, שלום כהן, אמר: ״ככל שאנחנו מתרעמים על המצרים על היעדר הנורמליזציה, אנחנו חייבים להתבונן פנימה בתוכנו, בתור ישראלים, ולשאול מה הממשלה הישראלית עשתה  כדי לשנות את המצב". הדובר המשיך והצליף, "אני לא זוכר שעשינו הרבה".

הדבר היחיד שיכול לשנות באופן יסודי את מצב היחסים בין ישראל למצרים, הוא סיום הכיבוש שיחלץ את דגלי מצרים וירדן מבדידותם בתל אביב. אולם נתניהו לא רק עושה כל שלאל ידו כדי לקבע את הכיבוש וכך גם את השלום הנפרד עם מצרים וירדן; ראש הממשלה אף מגייס את השלום עמן למאבק נגד הפלסטינים. בנאומו באוניברסיטת בר-אילן ביוני 2009 ציין נתניהו לחיוב את חוזי השלום עם מצרים וירדן, שהביאו לקץ התביעות שלהן מישראל ולקץ הסכסוך עמן. הוא קרא למנהיגי העולם הערבי ולפלסטינים להמשיך יחד בדרכם של מנחם בגין ואנואר סאדאת, של יצחק רבין והמלך חוסיין. ראש הממשלה שכח לציין שסאדאת התעקש שהסעיף בנוגע לגדה המערבית ועזה יקדים את הסעיף המצרי ב"מסגרת לשלום במזרח התיכון" בהסכם קמפ דיויד מספטמבר 1978.

בפתח ההסכם נקבע כי הבסיס המוסכם להסדר בדרכי שלום של הסכסוך בין ישראל לבין שכנותיה הוא החלטה 242 של מועצת הביטחון "על כל חלקיה". ההחלטה, שבשבוע הבא (22 בנובמבר) תחגוג יובל, קובעת כי על ישראל לסגת מ״שטחים״ (בגרסה האנגלית), או מ״השטחים״ (בגרסה הצרפתית), שכבשה ביוני 67׳. המזרחן, פרופ' מתי שטיינברג, מדגיש כי לא בכדי נכתב "שכנותיה" ולא "בין ישראל לבין מדינות ערב".  הדבר נועד לציין כי החלטה 242 חלה גם על הפלסטינים.

באותה נשימה שבה קרא נתניהו לפלסטינים ללכת בעקבות מצרים וירדן, אשר שמו קץ לסכסוך עם ישראל, הוא הציב כתנאי יסוד לקץ הסכסוך עם השכנים הכבושים "הכרה פומבית מחייבת וכנה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". שטיינברג מאמין כי אילו הייתה ישראל תובעת ממצרים וירדן להכיר בה כמדינת העם היהודי, לא היינו מגיעים לידי חתימת חוזי השלום עמן. הוא מזכיר שבגין הסיר מסדר היום את הדרישה שמצרים תתנתק מבריתותיה עם מדינות ערב תוך העדפה מפורשת של ההסכם עם ישראל - תביעה שישראל שבה ומעלה במו"מ עם הפלסטינים.

בכנס בבר אילן אמר השגריר המצרי, כי "האזור כולו חווה שינויים רבים ויש אינטרסים של שחקנים שונים שמנצלים את המצב של כאוס וטרור למטרות שלהם. למרות זו, ברגעים אלה, יש סיכוי לשיתופי פעולה חשובים". לדבריו, "במצרים למדנו שצריך מדינאי, ולא פוליטיקאי, כדי לעשות שלום". במוחם של כמה מהמאזינים חלפה המחשבה שהשגריר התכוון אולי לפוליטיקאי ישראלי. הם נזכרו כי ביוני 2009 ניצב נתניהו על אותה במה, והודיע כי בחזון השלום שלו "חיים שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי". במהלך שמונה השנים הרעות שחלפו מאז, הפך הפוליטיקאי נתניהו את חזון שתי המדינות של המדינאי נתניהו, לחלום באספמיה. אולי ישראל היא באמת "כוח עולמי עולה", כדברי נתניהו, רק חבל שאין לו רצון לנצל את הכוח הזה כדי להשלים את מלאכתם של המדינאים סאדאת ובגין.

Start your PRO membership today.

Join the Middle East's top business and policy professionals to access exclusive PRO insights today.

Join Al-Monitor PRO Start with 1-week free trial