דילוג לתוכן העיקרי

ההנהגה הפלסטינית מקשיחה עמדות בסוגיית שתי המדינות

ברמאללה החליטו לאמץ עמדות לאומניות ונציות יותר בתגובה למה שנתפס שם כמדיניות וכפעילות ישראלית ימנית וקיצונית יותר מתמיד בגדה המערבית, במיוחד בכל מה שקשור להרחבת ההתנחלויות ולסיפוח אדמות
BERLIN, GERMANY - APRIL 19:  Palestinian President Mahmoud Abbas speaks to the media with German Chancellor Angela Merkel (not pictured) following talks at the Chancellery on April 19, 2016 in Berlin, Germany. Abbas is meeting with Merkel as well as other European leaders as well as Vladimir Putin of Russia in an effort to gain support for the Mideast peace process. Abbas is next scheduled to travel to New York to attend peace talks at the United Nations.  (Photo by Sean Gallup/Getty Images)

הנשיא הפלסטיני אבו מאזן מתכוון להכריז על עמדות פלסטיניות נוקשות יותר בכל סוגיות מעמד הקבע, בעצרת הכללית של האו"ם שתתכנס השבוע, וכן בפגישה של הליגה הערבית - כך סיפר לאל-מוניטור מקור בכיר באש"ף. בכך מסתמן שינוי מגמה מהעמדות הפרגמטיות המסורתיות כמו אלו שהביעו הפלסטינים בימי הסכם אוסלו או בשיחות עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, וגם בשיחות בשנה שעברה עם מזכיר המדינה ג'ון קרי. העמדות הלאומניות והנציות יותר יבואו בתגובה למה שנתפס ברמאללה כמדיניות וכפעילות ישראלית ימנית וקיצונית יותר מתמיד בגדה המערבית, במיוחד בכל מה שקשור להרחבת ההתנחלויות ולמדיניות הסיפוח הכלכלי של שטחי C. הנשיא אבו מאזן יכנה את המדיניות הישראלית "טיהור אתני ופשעי מלחמה".

אותו בכיר הוסיף וטען שקובעי המדיניות באש"ף מנסחים כעת את העמדות הלאומיות הפלסטיניות בסוגיית שתי המדינות לשני עמים, כדי שישקפו את הלך הרוח בדעת הקהל הפלסטינית.

עמדות נוקשות אלה יכללו חמישה אלמנטים עיקריים: הראשון הוא פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 67', עם מזרח ירושלים כבירה (וחילופי שטחים מצומצמים והדדיים בלבד). השני מוקדש לצורכי הביטחון של שני הצדדים, שיובטחו בעזרתם של פקחים בינלאומיים. הפלסטינים לא יסכימו לשום נוכחות של הצבא הישראלי בגדה המערבית. האלמנט השלישי שציין המקור הבכיר הוא גיבושה של תוכנית לאיחוד משפחות עבור מאה אלף פליטים פלסטינים בשטח ישראל הריבונית, כדי להגשים את עיקרון זכות השיבה. אלמנט חשוב לא פחות הוא הפיצוי הבינלאומי לכל הפליטים הפלסטינים. ואחרון, ישנה גם סוגיית התיאום הביטחוני והדיפלומטי באזור כולו, שחייב להתבצע אך ורק על בסיס יוזמת השלום הערבית מ-2002.

המקור הבכיר באש"ף טוען כי ממחקר של דעת הקהל הפלסטינית עולה שקיימת תמיכה נרחבת בעמדות אלה. בסקר שערך המכון הפלסטיני למחקר סקרים ומדיניות (PSR) ברמאללה ב-22 באוגוסט, 51 אחוזים מהפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות (בניגוד לפתרון "המדינה הדו-לאומית"). בסביבות 40 אחוזים מהם (כולל תושבי עזה) תומכים בפשרה על בסיס עקרונות אלה. הנשיא אבו מאזן יבסס את נאומיו על הממצאים ועל העמדות הללו.

בצד הישראלי דווקא מקדמים בברכה תרחיש שכזה, של עמדות פלסטיניות קשוחות ושל גילויי אדישות בקהילה הבינלאומית (שכן עמדות פלסטיניות קשוחות יקלו על הצד הישראלי לדחות אותן). מקור בכיר במרכז למחקר מדיני (ממ"ד) במשרד החוץ הישראלי סיפר לאל-מוניטור בעילום שם שהדיפלומטיה הישראלית, בניצוחו האישי של ראש הממשלה ושר החוץ, בנימין נתניהו, הצליחה להדוף לחץ בינלאומי מוגבר לטובת פתרון שתי המדינות, ואפילו לטובת הקפאה של הבנייה בהתנחלויות: "קביעת מדיניות היא לא תחרות פופולריות, מה שחשוב הוא שהצלחנו להטיל את רוב האחריות לקיפאון בתהליך השלום על הצד הפלסטיני".

הבכיר הישראלי אמר שישראל מודעת לתוכנית הפלסטינית לשנות את המדיניות, אלא שזו "לחלוטין לא מקובלת עלינו".

לדבריו, קיימת בצד הישראלי תוכנית להתנעת תהליך השלום. ישראל תתעקש על חידוש המשא ומתן הדו-צדדי בלבד, וללא שום תנאים מוקדמים. ישראל תסכים לנוכחות של חברי הקוורטט אך ורק במושב הפתיחה של משא ומתן שכזה. ישראל תסכים לעיקרון של שתי המדינות אך ורק כשהפלסטינים יכירו בעיקרון של מדינת הלאום היהודית.

סוגיית הגבולות תוכרע - תוך התחשבות בגושי הבנייה בהתנחלויות ובאינטרס הביטחוני של ישראל - אך ורק לאחר שיוסכם על כל סידורי הביטחון והמלחמה בטרור. וישראל תסרב בתוקף לזכות השיבה (של הפליטים הפלסטינים) או למזרח ירושלים כבירת פלסטין.

שני הצדדים מתכוננים להציג (לקהיליה הבינלאומית) את עמדותיהם – עמדות שבעצם חסרות כל אחיזה במציאות. הפלסטינים יאמצו גישה לא-מציאותית כדי להמחיש לקהילה הבינלאומית שהם לא נכנעים ללחץ הישראלי בשטח; וישראל תנהג גם היא באותו אופן כדי להמשיך במדיניות הכיבוש וההתנחלויות כשהיא פטורה מעונש.

עם זאת, לשני הצדדים יש גם חלופה: לחזור להסכמים שכבר חתמו ביניהם, כלומר להסכמי אוסלו מהשנים 1993 ו-1995. על פי הסכמי אוסלו, צריכים שני הצדדים להסכים לשורה של פרמטרים.

אחד הפרמטרים החשובים ביותר הוא שישראל חייבת, עוד לפני השיחות על מעמד הקבע, להעביר חלקים משטחי C (הנמצאים בשליטתה המלאה של ישראל) לשטחי B (שנמצאים בשליטה אזרחית פלסטינית, עם תיאום ביטחוני בין ישראל לפלסטינים). היקפה של העברת השטחים הזו מצד ישראל מעולם לא הוגדר, אך הייתה בין שני הצדדים הבנה שרוב שטחי הגדה המערבית יועברו לשליטתה (האזרחית) של הרשות הפלסטינית.

פרמטר חיוני לא פחות הוא שבשיחות על מעמד הקבע יידונו בעת ובעונה אחת כל הסוגיות כולן - ירושלים, ההתנחלויות, הגבולות, הפליטים וסידורי הביטחון.

סוגיית כינונה של מדינה פלסטינית מוזכרת גם היא בהסכם, שמעניק לפלסטינים את מלוא זכויותיהם הפוליטיות.

הסכמי אוסלו מתייחסים לגדה המערבית ולעזה כיחידה טריטוריאלית אחת. זה אמור להיות היקפה של המדינה הפלסטינית העצמאית שתוקם בבוא היום, תוך כדי הסכמה על חילופי שטחים הדדיים.

בנוסף, לישראל תישאר הזכות המלאה להתעקש על סידורי ביטחון נוקשים, מבלי לערער על הריבונות הפלסטינית. בהסכמי אוסלו הודגשה חשיבות שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני, החיוני להשגת פתרון מוצלח של שתי מדינות לשני עמים ולמלחמה בטרור.

וכן אוזכר בו גם שיתוף פעולה אזורי, במיוחד עם מצרים ועם ירדן.

ופרמטר אחרון, אך לא פחות חשוב: הסכמי אוסלו התבססו על הכרה הדדית.

ניסיונות ההתחמקות של שני הצדדים מההחלטות הקשות הללו, המפורטות ומפורשות בהסכמים שהם עצמם חתמו עליהם, הם ללא ספק שורש המשבר הנוכחי.