דילוג לתוכן העיקרי

האם נתניהו דרש לתקוף באיראן?

גבי אשכנזי ומאיר דגן צודקים. בקיץ 2010 לא היה סירוב פקודה, מרד או פוטש גנרלים נגד הצמרת המדינית, נתניהו פשוט ויתר על תקיפה באיראן. כך גם בקיץ 2012, אז היה חופשי ומשוחרר לפעול אחרי שכל ראשי זרועות הביטחון התחלפו.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu attends a briefing at the Israeli army's Home Front Command base in Ramle near Tel Aviv, Israel June 2, 2015. Israel launched a five-day annual home front defence exercise on Sunday, preparing soldiers and civilians for missile attacks. REUTERS/Baz Ratner  - RTR4YIVS

משתתפי הפאנל שנערך ביום ראשון השבוע [7 ביוני] בכנס הג'רוזלם פוסט בניו יורק, לא העלו על דעתם שימצאו את עצמם בחקירה פומבית צולבת סביב התנהלות המערכת המדינית והביטחונית הישראלית בימים המתוחים של 2010, כשישראל התלבטה האם להנחית מתקפה צבאית על מתקני הגרעין של איראן. בפאנל ישבו הרמטכ"ל הישראלי לשעבר רב אלוף גבי אשכנזי, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר אלוף גיורא איילנד, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר האלוף עוזי דיין ובעלת הטור הבכירה קרולין גליק. את הפאנל הנחה עורך הג'רוזלם פוסט סטיב לינדי. העימות המדובר התפתח לקראת סוף הדיון, כשגליק, הידועה בעמדותיה הימניות-ניציות, טענה שבשנת 2010 שניים מהנוכחים כאן בפאנל קיבלו מהדרג המדיני פקודה להכין את הצבא למכה צבאית נגד איראן, וסירבו.

ראש המוסד דגן מיהר למחות ונכנס לעימות קולני עם גליק. "זו הייתה הוראה בלתי חוקית", אמר, "את לא יודעת מה היה שם".

גליק לא נשארה חייבת. "לידיעתך, משפטית, זהו תפקידם של ראש הממשלה ושר הביטחון בישראל להורות על פעולות שהן לטובת ההגנה הלאומית של המדינה", אמרה. היא האשימה את דגן ואשכנזי במצב הנוכחי שנתפס, על ידי הימין הישראלי, כדרך ללא מוצא. הפרשנות המתבקשת, לדבריה, היא שראשי זרועות הביטחון בישראל ביצעו בעצם פוטש שקט נגד הדרג המדיני ולא אפשרו לו להגשים את תכניות התקיפה הישראלית על מתקני הגרעין האיראניים, כפי שתוכננו במשך זמן רב.

האירוע הצית מחדש את הוויכוח הציבורי סביב הסוגיה בישראל. למחרת, בכנס הרצליה, שאלתי את הנשיא התשיעי של ישראל, שמעון פרס, על הסוגיה. "העיתונאית לא הייתה שם, מאיפה היא יודעת", זעם פרס, "אלה סוגיות שצריך לדון בהן בקבינט, לא בתקשורת ולא בפומבי".

לזעמו של פרס היו סיבות טובות. הוא היה אחד הכוכבים הראשיים באותה דרמה שניטשה בין קיץ 2009 לקיץ 2011, השנתיים הלוהטות ביותר בצמרת הביטחונית הישראלית, כשראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק דחפו קדימה את עניין התקיפה באיראן, בעוד צה"ל, בראשות הרמטכ"ל אשכנזי, יחד עם ראשי הזרועות הנוספים, התנגדו. מי שגיבה אז את אשכנזי ודגן היה לא אחר מאשר הנשיא המכהן (אז) שמעון פרס, שניהל יחד איתם את קרב הבלימה.

האם היה שם סירוב פקודה? האם היה מרד או פוטש גנרלים נגד הצמרת המדינית? התשובה שלילית. השאלה של גליק מכוונת לאירוע נקודתי מסוים, בשוליה של ישיבת שרי "השביעייה" – פורום ההתייעצות האסטרטגי של בנימין נתניהו. מדובר בפורום שרים פרטי, ללא מעמד סטטוטורי, שאין לו אפשרות לקבל החלטות. במהלך הישיבה הורה ראש הממשלה נתניהו לרמטכ"ל אשכנזי להכין את צה"ל לתקיפת איראן בתוך 30 יום. במונחים המקצועיים מדובר ב"דריכת המערכת". אשכנזי לקה בהלם קל, אבל לא רק הוא. גם ראש המוסד דגן, ראש השב"כ יובל דיסקין וראש אמ"ן עמוס ידלין לא האמינו למשמע אוזניהם. פקודת דריכה מצריכה החלטת ממשלה, או לפחות קבינט. מדובר בפקודה אסטרטגית במהלכה צה"ל אמור לבצע גיוס מילואים נרחב ולהפעיל מערכות רבות. החוק מחייב החלטת ממשלה ואילו נתניהו נתן את הפקודה כאגב אורחא, במהלך ישיבה של פורום שאינו מחייב.

זו הייתה הסיבה שבעטיה אמר מאיר דגן שלשום בניו יורק ש"זו הייתה פקודה בלתי חוקית". אגב, באותו פאנל בניו יורק אמר הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי כי "כלל לא הייתה פקודה כזו". למרבה הפרדוקס, שניהם צודקים. הפקודה הייתה אכן בלתי חוקית, וכשראשי זרועות הביטחון הבהירו את זה לדרג המדיני (נתניהו וברק), משך נתניהו את ההוראה בחזרה. כשגליק התעקשה ולחצה על אשכנזי, הוא אמר: "הייתה אופציה צבאית והכנו אותה, אני המלצתי את המלצתי ולא התערבתי ולא חסמתי את ההחלטה. אני טוען שהם מעולם לא החליטו. זה הכל".

גליק לא ויתרה: "אני חושבת שבסוף היום אתה צריך לתהות איך היית הולך בנעליו של מישהו אחר. אני חייבת לומר שאם ראש הממשלה היה נותן לי הוראה ואומר הכיני את האופציה הצבאית, הייתי אומרת אוקיי, צריכה להיות הצבעה בקבינט. לא הייתי אומרת לא, זה לא חוקי". ומאיר דגן הוסיף: "תפקידנו וחובתנו הם למדינת ישראל, ואת זה מילאנו. לא הייתה הוראה. הוא יכול היה להגיד – או שאני אפטר אתכם או שאני אביא את זה לקבינט. הפגישה הסתיימה בזה שראש הממשלה נסוג מההצעה שלו, לא אנחנו".

הדיאלוג הזה בניו יורק, חמש שנים בדיוק לאחר מעשה, חושף את קצה הקרחון של מה שהתרחש בחודשים הארוכים והלוהטים ההם בחדרי הדיונים של הצמרת הביטחונית הישראלית. כל ראשי זרועות הביטחון היו אז מאוחדים בדעתם שהתקפה ישראלית על איראן היא טעות היסטורית שיכולה לגרור קטסטרופה. יחד עם זאת, את ההחלטות בישראל מקבל הדרג המדיני, והדרג הצבאי אמור לבצע ללא היסוס. מצד שני, על מנת ללכת למהלך היסטורי אסטרטגי הרה סכנות כמו תקיפת איראן, יעדיף כל ראש ממשלה ישראלי את תמיכת ראשי הזרועות שלו, או לפחות הרמטכ"ל.

נתניהו הוא ראש ממשלה הססן שסולד מהרפתקאות צבאיות, משיקולי שרידות אישית. הוא ידע שאם ההתקפה תשתבש ואז יתברר שביצע אותה בניגוד לכל ההמלצות ובניגוד לדעתם של כל גורמי המקצוע, זהו סיום הקריירה הפוליטית שלו. בתחילה, השקיע אנרגיה אדירה במאמץ לשכנע חלק מראשי הזרועות לאמץ את עמדתו. כשנואש, הגיע אותו אירוע עליו אנו מדווחים כאן.

השאלה שצריך הימין הישראלי לשאול את נתניהו היא מדוע לא תקף את איראן בקיץ 2012. זה היה הקיץ האולטימטיבי מבחינתו: ראשי הזרועות השתחררו מצה"ל ואת מקומם תפסו גנרלים חדשים, נטולי ניסיון, כריזמה או השפעה ציבורית. רמטכ"ל חלש ואלמוני כבני גנץ, ראש מוסד טירון כתמיר פרדו, ראש אמ"ן חדש וראש שב"כ שזה מקרוב בא. במקביל, התנהלה בארה"ב מערכת בחירות קשה לנשיאות, בה נלחם ברק אובמה על הקדנציה השנייה שלו. נתניהו היה חופשי ומשוחרר לתקוף את איראן ביולי, אוגוסט או ספטמבר 2012, אך היסס ולבסוף גנז את חלומו. לא היה אז מי שיפריע לו באמת.

למה זה לא קרה? ראשית, כי נתניהו פחד. שנית, כי שר הביטחון שלו, אהוד ברק, ביצע פניית פרסה חדה של הרגע האחרון ועבר למחנה המתנגדים. ובוודאי ישנן סיבות נוספות.

ביום שני השבוע, בכנס הרצליה, ביקשתי את הנשיא פרס להתייחס לנושא ולדבר על המשא ומתן המתגבש עם איראן. "אין אלטרנטיבה למשא ומתן", אמר פרס, "מלחמה היא דם, היא אסון. במלחמה ישתתפו גם איראן וכנראה גם חיזבאללה. הנשיא אובמה לא לבד, יש לו קואליציה, יש לו שותפים, יש את סין ויש את רוסיה. השותפים חשובים יותר מהצנטריפוגות, בלעדיהם אין סנקציות. כל הסכם טוב ועדיף על מלחמה".

More from Ben Caspit

Recommended Articles