דילוג לתוכן העיקרי

מריאן ומרמרה: שני משטים, אפס דמיון

המשט לעזה השבוע התקשה לרכז תשומת לב עולמית, זאת לעומת מקבילו מלפני חמש שנים שהפך לטראומת דמים. אז מה השתנה בין המרמרה למריאן? בעיקר העובדה שמדובר במזרח תיכון חדש עם אינטרסים ואיומים אחרים.
An Israeli naval vessel is seen in the Mediterranean sea outside the port of Ashdod, Israel June 29, 2015. Israel said on Monday it had blocked a boat leading a four-vessel protest flotilla of foreign activists from reaching the Gaza Strip and forced the vessel to sail to the Israeli port. REUTERS/Amir Cohen - RTX1I9PS

חמש שנים וחודש אחד מפרידים בין המשט הימי לעזה שבמרכזו הספינה "מאווי מרמרה", לבין המשט הנוכחי ממנו נותרה בשטח רק ספינה אחת, ה"מריאן". אז [מאי 2010], השתתפה במשט חברת הכנסת הערבייה-ישראלית חנין זועבי ("בלד"), הפעם היה על סיפון המריאן ח"כ באסל גאטס, אף הוא מבל"ד. אלה קווי הדמיון היחידים בין האירוע ההוא, שהפך לטראומת דמים שתוצאותיה הדהדו באזור לאורך שנים, לבין האירוע הנוכחי שכמעט ולא הצליח לפרוץ לאתרי החדשות ולרכז תשומת לב.

המרמרה הייתה ספינת הדגל של משט ובו שש אוניות (מתוך תשע שאמורות היו להשתתף) ועל סיפונן מאות פעילים. על המרמרה היו פעילים רבים של הארגון הטורקי IHH, חלקם חמושים במוטות ברזל, סכינים וכנראה גם נשק חם. מאחורי המשט עמדה טורקיה, בכל עוצמתה, וריחפה רוחו של הנשיא הטורקי הכל-יכול, טאיפ רג'פ ארדואן.

הפעם, טורקיה לא במשחק. ה"מריאן" מניפה דגל שבדי ועל סיפונה 18 פעילים לא חמושים, ביניהם עיתונאי ישראלי אחד (אוהד חמו מערוץ 2) וחבר כנסת. גם נשיא טוניס לשעבר אל-מרזוקי משתתף במשט, כסוג של קלף מיקוח דיפלומטי הבא לוודא שלא יופעל כוח מופרז על ידי הישראלים.

על המרמרה השתלט חיל הים הישראלי בלילה שבין 30 ל-31 במאי 2010. על המריאן השתלט אותו חיל, בלילה שבין 28 ל-29 ביוני 2015. באירוע המרמרה נפלו עשרה חללים מנוסעיה, ועוד כ-30 נפצעו. הקומנדו הימי הישראלי, שלוחמיו השתלשלו אל הסיפון בכבלי מתכת ממסוקים מנמיכי טוס, ספג עשרה פצועים, מהם שניים קשה. שניות לאחר נחיתתם של הלוחמים הישראלים על הסיפון הם היו מוקפים בהמון זועם והאירוע הפך לקטטה אלימה.

על פי כמה עדויות, נשלף אקדח מכיוון הנוסעים ונעשה בו שימוש. לאחר כמה דקות הבינו הלוחמים הישראלים שלא יוכלו להשתלט על הספינה באמצעים רגילים ומצאו את עצמם נלחמים על חייהם. הם שלפו אקדחים, והסוף ידוע. היחסים בין ישראל לטורקיה ספגו את הזעזוע הקשה ביותר אי פעם וההתדרדרות הפכה לריסוק מוחלט. בישראל נמתחה ביקורת קשה על העובדה שצה"ל והדרג המדיני לא התכוננו כראוי למשט, לא העריכו את פוטנציאל הסכנה והפקירו את לוחמי השייטת לא מוכנים לאירוע אליו נקלעו.

מה השתנה בין המרמרה למריאן? לא מעט. ראשית, טורקיה. היחסים בין ישראל לטורקיה היו אז בקו ירידה מתמשך. הנשיא ארדואן היה כל-יכול והשנאה שרחש לישראל הפכה לאחד ממנועי הצמיחה הפוליטיים המרכזיים שלו. הוא הכריז על עצמו בן ברית של חמאס בעזה ונשבע לפרוץ את המצור שהוטל על הרצועה. טורקיה היא שיזמה, הניעה ותדלקה את המרמרה וארדואן אף צוטט לאחר האירוע מאיים שבפעם הבאה הספינות יגיעו לעזה בליווי של חיל הים הטורקי.

היום, המצב אחר לגמרי. ארדואן כבר אינו הכל-יכול של פעם. "הוא ספג מכה והוא מבין את מגבלות הכוח", אמר לי השבוע גורם מדיני בכיר בירושלים.

שבוע לפני הגעת המריאן לחופי עזה נועדו ברומא, בחשאי, מנכ"ל משרד החוץ הישראלי ומקורבו של בנימין נתניהו ד"ר דורי גולד ומנכ"ל משרד החוץ הטורקי פרידון סינירלולו. הפגישה התקיימה לאחר נתק ארוך בין המדינות ודלפה לערוץ 10 ול"הארץ". בעקבותיה, אמר גורם הבקי בפרטי הפגישה לאל-מוניטור את הדברים הבאים: "הטורקים מבינים שהמצב באזור השתנה. ישראל ירדה מסדר העדיפויות שלהם. יש להם כרגע צרות רבות אחרות. הם מתמודדים עם המתרחש בסוריה ובלבנון והם מנסים למנוע מהאש לזלוג לתוך טורקיה. זה לא פשוט".

אגב, בתחום הזה מוצאות ישראל וטורקיה את עצמן בדיוק באותה סירה, אלא שהפעם הסירה הזו לא שטה לעזה. ישראל מתאמצת אף היא למנוע מאירועי סוריה ולבנון לזלוג לשטחה. בישראל מיעוט דרוזי חשוב שעוקב בעיניים דואגות אחרי מה שקורה למיעוט הדרוזי בסוריה ובלבנון. בטורקיה, מצב דומה עם השיעים. גם בטורקיה יש מיעוט שיעי, שחי את הזוועות המאיימות על אחיו בסוריה. "גורמים רבים ובתוכם איראן בוחשים במה שקורה אצל השיעים בסוריה וגם בטורקיה", אמר לאל-מוניטור גורם מדיני ישראלי שנחשף לפרטי המפגש ברומא, "זה מדאיג מאוד את הטורקים וזה עומד כרגע בראש סדר העדיפויות שלהם".

כך או אחרת, בשתי הבירות הכחישו כי הפיוס המיוחל מעבר לשער, אבל אישרו שהמגעים חודשו. הטורקים ממשיכים לדרוש את הסרת המצור מעזה, אבל הפעם הם עושים את זה ללא הלהט של פעם. בין 2010 (המרמרה) ל-2015 קרה עוד משהו: האביב הערבי פרץ בתוניס בדצמבר 2010 ושינה את פני האזור ללא הכר. הטלטלה האדירה שמתגלגלת בין הגבולות, העמים והעדות השונות תופסת היום את המקום הראשון בתשומת הלב, הקשב והאנרגיה של הצדדים השונים.

כל הסיבות האלה חברו יחד למציאות בה עוד משט מנסה לחתור לחופי עזה, אך נבלם בקלות וביעילות על ידי חיל הים הישראלי ללא מעורבות בינלאומית מוגזמת או סיקור תקשורתי משמעותי. ישראל, נכון להיום, היא הגורם היחיד שמזרים לעזה סחורות ושירותים (כ-800 משאיות ליום), המגעים בין ישראל לחמאס אינטנסיביים מאי פעם, הסיבות ל"משט הומניטארי" אינן קיימות בעצם. מה גם, שהמתרחש בעזה הפסיק לעניין את התקשורת הבינלאומית שזורמת למקומות הבוערים באמת.

כל האמור לעיל גרם לכך שבלילה בין ראשון לשני השבוע נחתו לוחמי שייטת 13 על סיפונה של המריאן, השתלטו עליה בקלות וללא אלימות וגררו אותה לנמל אשדוד. מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, דורי גולד, שפגש שבוע קודם את מקבילו הטורקי [22 ביוני], חזר מביקור נדיר בקהיר. גם כאן, מדובר בהפשרה דיפלומטית לאחר תקופה ארוכה בה לא היו מפגשים מדיניים גלויים בין הצדדים.

אותו מנכ"ל, ד"ר דורי גולד, פגש לפני כמה שבועות [4 ביוני] באירוע בוושינגטון את הגנרל בדימוס הסעודי אנואר אשקי, המקורב לגורמי ממשל בסעודיה. השניים, גולד ואשקי, לא הסתירו את המפגש, שהיה החמישי ביניהם, והגנרל הסעודי אף ציין מול מצלמה ישראלית כי מדובר בפורום להעברת מסרים בין ישראל לסעודיה בעיקר אל מול הסכנה האיראנית המשותפת.

שתי תקופות, שתי ספינות, ללא שום דמיון ביניהן. במזרח התיכון החדש ישראל מוצאת הרבה יותר מרחב פעולה ושיתוף פעולה עם גורמים ערביים רשמיים, בעיקר בזכות העובדה שמפת האינטרסים השתנתה והאיומים התחלפו באחרים. במובן מסוים, זה אכן מזרח תיכון חדש.